מטלטל • מכתב מבחור בשיעור א' להוריו

אילוסטרציה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

אליכם הורי היקרים - אוהבי ואהובי

קראתי את מכתבכם מלא הציפיות והתקוות. גמעתי בשקיקה דומעת את המילים אותן כתבתן מתמצית לבכם. אני יודע ומרגיש כי אכן רוצים אתם את טובתי.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה קורה איתי? סקרנים איך אני מסתדר בישיבה?

• מכתב לבני שנכנס לישיבה: "אתה עוד תיפול, אבל תקום"

אין לי ספק כי אתם רוצים לשמוע רק את האמת. עם זאת, בסתר לבכם רוצים אתם לשמוע שטוב לי ואני שמח. כי ככה זה הורים, רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב.

• • •

ובכן הוריי היקרים, שבוע וחצי כמעט שבועיים אחרי תחילת הזמן, הרשו לי להעלות את תחושותיי על גבי הכתב.

כי דברים שאומרים בטלפון לא בהכרח משקפים את המציאות. כי כשאני מדבר אתכם בטלפון לא תמיד יש לי את היכולת להוציא החוצה מכל מיני סיבות.

ביום הראשון בישיבה היה מאוד מרגש, אבל מלחיץ לא פחות.

כמו שכבר סיפרתי לכם, אנחנו כמעט ארבעים בחורים בשיעור א'. יש בחור אחד שפעם למד איתי בחיידר והמשפחה שלו עברה דירה לעיר אחרת. יש עוד בחור מהשכונה שהוא מתפלל בבית הכנסת שלנו. רק אותם הכרתי מהשיעור שלי, כל השאר היו בשבילי חדשים. בשיעור ב' וג' יש עוד שניים או שלושה בחורים שאני מכיר. אני מאמין שבהמשך אכיר עוד בחורים.

ביום הראשון המג"ש סידר לנו חברותות. בהתחלה קצת חששתי כי לא ידעתי אם הם מתאמים לי.

עם החברותא של הבוקר אני מסתדר מאוד טוב. יש לו ראש טוב ואנחנו לומדים ב"ה במהלך הסדר. משתדלים להתכונן טוב לשיעור. עם החברותא בצהריים לא הלך לי כל כך טוב. ביקשתי מהמג"ש של הצהריים שיחליף לי חברותא, אבל הוא אמר שבינתיים כן אלמד איתו ונחכה עוד כמה ימים לראות איך זה זורם.

גם בסדר שלישי יש לי חברותא יחסית טובה, אבל יותר קשה לי ללמוד כי זה כבר שעות הערב.

בימים הראשונים שלי בישיבה הסתובבתי עם הרגשה מאוד כבדה.

מצד אחד הבנתי שאני כבר גדול שלומד בישיבה. מצד שני הרגשתי לחץ ועול מהדרישות.

נכון, גם בחיידר הייתי ב"ה תלמיד טוב והשתדלתי מאוד להקפיד על הזמנים, אבל פה אני מרגיש שיש לי יותר אחריות.

אני זוכר אבא ואמא שדיברנו על זה שבחור שהולך לישיבה יש עליו אחריות גדולה יותר, ואין דינו של בחור בכיתה ח' כבחור בשיעור א'.

כנראה שבאמת לא כל כך הבנתי את ההבדלים, כמו שחשבתי, כשאמרתי לכם שאני יודע שבחור בישיבה יש לו תפקיד משמעותי.

בבוקר הראשון כשהתעוררתי בישיבה, אחרי לילה שהיה לי מאוד לא קל, (ארחיב על זה בהמשך) חיפשתי איפה להכין לי את הכוס קפה/שוקו שאני רגיל כמו בבית, והנה אני מוצא את עצמי עומד בתור כשמימיני ומשמאלי בחורים גדולים משיעור ב' וג'

אני לא יכול לתאר את הלחץ שהרגשתי באותו הרגע. לא יודע להסביר בדיוק ממה חששתי, אולי מהאי-וודאות. אולי מהבלתי מוכר. אולי מהחשש שהם- הגדולים האלה תיכף יסיימו את החלב ואני אשאר בלי כלום. בסוף אבא ואמא, בסוף שתיתי את הקפה, אבל זה לא היה טעים כמו בבית.

בשחרית, האמת ששחרית ובכלל כל התפילות בישיבה זו אווירה אחרת. התפילה היא רצינית. מאוד נהניתי בשחרית הראשון (וגם באלו שאחרי) זה מסוג התפילות שלא הכרתי, ב"ה הרגשתי התעלות בתפילה.

לאחר התפילה המשגיח מעביר שיעור קצר בהלכה. שיעור קליל ונחמד.

ואז נכנסתי לחדר האוכל לארוחת בוקר.

ביום הראשון נכנסתי לחדר האוכל בזמן ארוחת ערב, אבל מיד יצאתי החוצה. לא היה לי כל כך תיאבון. גם היו לי את העוגיות שאמא הכינה לי, אז עליתי לחדר ואכלתי מהן קצת.

אבל בבוקר אחרי שחרית הייתי רעב, ונכנסתי לחדר האוכל.

פתאום הפנמתי שאין לי פה את אמא שמכינה לי את האוכל במסירות, אלא אני צריך לדאוג לעצמי.

התארגנתי קצת עם אוכל. בעיקר בשביל שלא אהיה רעב במהלך הבוקר. במהלך הארוחה דיברתי עם עוד כמה בחורים שישבו יחד איתי בשולחן.

ככלל יש פער עצום בין האוכל של הישיבה לאוכל של אמא בבית. הטעמים. הריחות. הכמויות. כשאני נכנס לחדר האוכל אני מיד חושב על האחים שבבית שנהנים מהאוכל של אמא.

אני משתדל להגיד לעצמי ש"כך היא דרכה של תורה" וכו' ובאמת שהאוכל בישיבה מאוד טוב, אבל זה גורם לי לגעגועים.

כשאני מסתכל על הבחורים האחרים בישיבה, אני מקנא בהם. זה נראה שכייף להם. נראה לי שהם דווקא נהנים ומתחברים מהר לשאר הבחורים, נראה שהם התרגלו לאוכל ולפנימייה מאוד בקלות,

ואני, אני מרגיש שאני לא כל כך מחובר.

כמה פעמים רצו לי בראש מחשבות שאולי אני עוד לא מספיק בשל ובוגר בשביל ללמוד בישיבה?

מצד שני, אני כן רציתי לצאת כבר לישיבה. כן חיכיתי להרגיש גדול יותר. כן חיכיתי להזדמנות שכבר אהיה "ישיבע בוחער"

ואני שואל את עצמי, אז מה יהיה?

בלילות, התורים לטלפון הציבורי ארוכים כל כך, וכשכבר מגיע תורי, אני רואה את עיניהם של שאר הבחורים הממתינים ורוצים אף הם לשתף את הוריהם מחוויות הישיבה.

וכשקשה לי ואני רוצה לשתף אתכם עם התהיות והמחשבות, עם ההתמודדויות והדילמות, אני חושש לספר יתר על המידה, שמא דמעה סוררת תזלוג מעיני ללא שאשים לב, ומה יחשבו עלי הבחורים האחרים?

או אולי תחשבו שמאוד קשה לי ותדאגו לי, ואינני רוצה שתהיו מודאגים בגללי.

בלילות- "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" ביקשתי להיות בבית ולהרגיש את החום של הבית. את האהבה של הבית. לשמוע את קולך אמא כשאת קוראת לי 'לילה טוב'

"ביקשתיו, ולא מצאתיו" המיטה היא לא כמו בבית. המיטה רחוקה מלהיות נוחה כמו בבית. החדר הוא לא כמו בבית. בחדרי עוד שלושה בחורים. נחמדים וטובים הם חברי החדר, אך האם אוכל לשוחח עמהם אחרי כיבוי האורות כפי שהייתי רגיל לעשות בבית יחד עם מוישי? בפנימייה יש מדריך האחראי על השינה העומד על גבינו, ודואג שלא נצא מן החדרים ולהסתובב במסדרון קצת, ואני מתקשה להירדם. זקוק למעט אוויר. זקוק למעט שחרור.

בעצם זקוק למעט בית.

אני יודע אבא ואמא כי את הטוב ביותר אתם רוצים עבורי.

אני יודע גם כן שאת הקשיים שאני חווה, חווים עוד עשרות בחורי שיעור א' שזה עתה החלו את לימודיהם בישיבה קטנה. אני יודע שאינני היחיד

אך זאת אבקש מכם אבא ואמא הורי הדואגים

שימו לב אלי. הקשיבו לי גם בין המילים. תוודאו שטוב לי למרות שאני מספר לכם שטוב לי.

בבקשה, תעקבו אחרי ותשימו לב, כי אולי אני לא אדע לזהות את הקושי בזמן. אין לי את הכלים לזהות באמת מתי אני מתמודד עם משהו שיש לי את היכולת להתמודד, ומתי זה מעבר ליכולות שלי.

אנא הורי המסורים, היו בקשר עם צוות הישיבה, ותבדקו יחד עמם איך אפשר להקל עלי את המעבר מהבית החמים והנעים למסגרת הישיבה. תחשבו יחד איתם איך להעצים אותי ולתת לי את הכלים הנכונים לגדול ולהתבגר.

או אז אמא ואבא, בעז"ה עוד תראו ממני הרבה מאוד נחת...

בהערכה
בנכם שזה עתה עלה לשיעור א'

• נכתב ע"י יהושע בוקסבוים, מחנך. מלווה ויועץ רגשי