בינות לנהמות הקרב שבקעו השבוע מתותחי המלחמה ברחבי השכונות, ועל רקע יללות הזקנים הסניליים שנגררו בחדוותא דמצוותא מבתי הוסטלייהם על מנת לקיים את המצווה הנדירה שמפציעה עלינו אחת לחמש שנים. בינות לכל אלו, כמעט ופספסנו את הטרגדיה הנוראית והמפחידה שחמקה לה כמעט בדממה מוחלטת מתחת לראדר הענין הציבורי. אוקיינוס המידע האין סופי שזרם לנו למכשיר האישי בשטף משוכפל ומייגע, לא מצא די מקום כדי להכיל בקרבו עוד כמה טיפות שחורות משחור. להבדיל מכל השאר, היו אלו טיפות של כאב, שכול ודמע. משפחה שלימה שנלבע"ה בנסיבות מחרידות שדי בהם לזעזע כל לב.
בימים כתיקונם, סוחרי הסנסציות וסוכני הטרגדיות המרטיטות היו עטים בזריזות על פרטי התאונה המחרידה. כמנהגם של אלו, אצים רצים בזריזות לדלות עבורנו - הלקוחות הכמהים לעדכונים חיים מהזירה - כותרות אדומות ותיאורי זוועה נשפכים, מי, איך זה קרה, למה, וכמה מזוויעה היא הזירה. ועכשיו תצקצקו בלשונכם. אולם ביום שכזה, בצל קיומה הנלהב של המצווה שגופי תורה תלויים בה, ובצל ההתעניינות אל תוך השעות הקטנות של הלילה בפרטי ודקדוקי המצווה, מי שת לבו לעוד כמה טיפות שחורות של יגון מקפיא שנבלעו ברצף מלהיב של דיווחים מעניינא דיומא: תאונה קשה בכביש 90 ים המלח, דבב"ה | אחוז ההצבעה נכון לשעה 12:00 בצהריים גבוה ב2.1% מהנתון המקביל בסבב הקודם | עדכון מכביש 90: רכב הפוך ובו זוג ושישה ילדים. כוחות הצלה בזירה, נקבע מוות. | ח"כ איקס הגיע לביקור במטה מפלגת וואי ונשא דברים בפני פעילי המטה | יהודה משי זהב בזירת התאונה: יש להקפיד שלא לדבר בטלפון בשעת הנהיגה.
פחד פחדים. סוכני הטרגדיות הופיעו ביום הלא נכון. בעצם, שום יום הוא לא נכון בשבילם, שלא יבואו לעולם. אבל הפעם היה זה יומו של סוכן ההתססה ותאוות הניצוח, ליבם של הלקוחות עמוס, לא ניתן להכביד עליהם. אין מקום בכותרת, גם לא באייטמים הראשיים, הידיעה תקבל שורה במבזקים. ואל תמהרו להאשים את העורך, זה הכל אצלנו בראש, זה הסדר שלנו, החולשות האנושיות שלנו הם אלו שבנו את מידרג תחומי התעניינות הללו. והם גם אלו שקבעו כי תאוות הניצוח דוחה את יצר הציקצוק. ואם פגע בך יצר ציקצוק זה, משכהו אחריך אל הקלפי והרי אני קורא עליו כפטיש יפוצץ סלע.
• • •
חכמה גדולה להתנסח פה ולנגן על חולשות האופי האנושי. ומה אני? ממש בדיוק ככה, כמו בתיאור. תאוות הניצוח סיממה אותי השבוע ומילאה את ראשי. הסתובבתי לי כולי תפוס הרהורים: אנחנו נראה להם, הפטרונות הזו תיגמר, נקבל את המשקל הראוי לנו, אחת ולתמיד. אוהו. בשיניים ניתן להם.
יום שלם היא ניצחה עלי, תאוות הניצוח. איש פשוט בסך הכל. ורק בערבו של יום הבחירות, לקחתי פסק זמן קטן. משהו לנשמה. זה הרי הכל לשם שמים. לא?! אז נכנסתי לאוטו וירדתי לבני ברק, לראב"ד 17, ביתו של רבינו ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א. ביום שכזה, לדלות מעט מים חיים ממקור נאמן.
ואז גיליתי, שדווקא ראש הישיבה לא שכח בכלל. את מה שהוואסטאפ המשוכלל - עם מאות ההודעות שנפלטו ממנו מידי שניה - שכח, הוא דווקא זכר היטב. הראש שלו היה במקומות אחרים לגמרי, הטריד אותו הביטול תורה שקרה באותו יום. כל דבר שקורה בעולם קשור לזכויות. יש זכויות אז קורים דברים טובים. ואם חלילה יש מיעוט זכויות, אז חלילה. כדרכו מידי בין הזמנים, הוא חוזר ומדגיש שאמנם גם בבין הזמנים יש צורך בהתאווררות נחוצה, אבל הרפיון בזכות לימוד התורה הוא דבר מסוכן שיש להתחזק בו. וידוע שבכל פעם שחסר זכות התורה עלולים לקרות אסונות. רח"ל.
אז גם ביום בחירות. גם אז, זו אמנם מצווה חשובה לבחור במה שצריך - ראש הישיבה ברר את מילותיו בקפידה רבה – "אבל היות ויש סקרנות ומתעניינים אחר כך לדעת מה קורה, נמצא שחסר בזכות התורה, ובאמת שמענו היום על אסונות. רח"ל".
"וגם אחרי הבחירות", הוסיף ראש הישיבה, "יש סקרנות גדולה לדעת את התוצאות, למרות שאין שום נפ''מ בזה, וצריך להזהר בזה מחמת הסכנה שבזה".
כמידי יום שלישי, הגרי"ג המשיך בשיחתו השבועית. אבל הראש שלי כבר לא היה שם. הפלגתי רחוק, במחשבות על הפרופורציות של החיים שלנו. איך היצרים שלנו מהתלים בנו וזורקים אותנו מרגע לרגע. רגע אחד אנחנו עסוקים בדבר גדול כזה, בטוחים שזהו העיקר, ובמשנהו אנחנו כבר מאבדים את זה עם קשקוש אחר. וברגע אחד על הכביש הקב"ה בכלל יכול להחליט שזה נגמר. פחד פחדים.
אחרי שהתברר ההפסד בבית שמש נזכרתי בזה שוב. תזכרו גם אתם, איך לפני חמש שנים הריצו את כולנו לבית שמש, כמה דרמטי זה היה נשמע אז, המערכה הגורלית על עתידה של העיר החרדית הבאה שתושיע אותנו ממצוקת הדיור. בתום לבבנו היינו בטוחים שאם נאבד אז את ראשות העיר, נאבד כבר את העיר לעולמים. רצנו ברחובות, נלחמנו, ובסוף גם נצחנו. והנה, לא אבדנו אותה אז, אבל אולי אבדנו אותה עכשיו. את ההסברים למה זה קרה, אנחנו מקבלים באותה מנגינה של הסיסמאות מהמערכה ההיא לפני חמש שנים. אבל זה לא מפריע לנו להסניף אותם עמוק אל תוכנו, כמו מכור שצורך סם. תאוות הניצוח ממכרת אותנו לסם של הדרמטיות שכה משעממת וחוזרת על עצמה במעגלים של חמש שנים.
פרופורציות, רבותי. אתה יושב אצל ראש הישיבה שלוש דקות ופתאום הדברים נכנסים למשבצת שלהם. המצווה היא לבחור במה שצריך, אבל התוצאות נקבעות לפי הזכויות שלנו, ככה העסק באמת מתנהל, בכל תחום. אגלה לכם סוד קטן: רבים בציבור תמהים כיצד ישיבת פוניבז' צלחה את המשברים הקשים שעברו עליה בעשרים השנים האחרונות. מי שזכה להתקרב מעט לראש הישיבה יודע גם את התשובה. מבחינתו, מי שניהל את המשברים היה המדד ההוא, של הזכויות. אם קורים בישיבה דברים לא טובים, אז כנראה שיש רפיון בזכויות, צריך למצוא במה להתחזק. זה עבד אז, וזה עדיין עובד היום. עם מציאות אי אפשר להתווכח. ומבחינתו, זו המציאות.
אז אם אתם יושבים עכשיו בבית וכוססים ציפורניים במתח, טרודים בשאלה מי יקבל את הסגנות בעיר פלונית, ומה יקבעו תוצאות קולות הימאים בעיירה פלמונית, הייתי מציע לכם לקחת אוויר ונשימה עמוקה. זה הכל הזכויותומטר קובע: מה עם הזכויות?! יש חיזוק ותוספת של זכויות?! או חלילה רפיון. רפיון זה מסוכן, הוא מגיע בכל מיני צורות, אבל תזכרו, זה הכל בפרופורציות למדד המרכזי.
הצגת כל התגובות