בתשובה מפורטת שכתב הראשון לציון והרב הראשי הגאון רבי יצחק, מתיק הרב לשתות ולאכול מוצרי חלב בחג הסח, גם לאלו החוששים שהבהמה אכלה חמץ.
יש המחמירים שלא לשתות חלב בכל שבעת ימי חג הפסח, ואפילו בהמה של גוי, שמא הגוי האכילה חמץ, וחלב זה נוצר מחמץ זה, אולם לפי ההלכה מותר, כפי שכתב בשו"ת בית אפרים (או"ח סוף סימן לה) שנשאל בענין חלב שנלקח מבהמת גוי, והשיב שאין כאן בית מיחוש, וחמץ אסרה התורה ולא חלב, וכן כתב אחיו בשערי תשובה (סוף סימן תמח).
וכן העלה להתיר בשו"ת מחנה חיים (יו"ד סימן כ-כא). וכן כתב הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים). וגם בספר מגן האלף (סימן תמח סק"י)כתב לענין חלב שנחלב בפסח והבהמות אוכלות חמץ אצל הנכרי, שמדינא מותר, כי 'זה וזה גורם' מותר, (עי' עבודה זרה מח ע"ב, פסחים כו ע"ב), דהיינו דבר שנוצר בשני גורמים, אחד אסור ואחד מותר, וכמו כן החלב בפסח, שמלבד החמץ, גם שאר הדברים שאוכלת הבהמה, גורמים ליצירת החלב, ופנים חדשות באו לכאן.
בספר חיי אדם (נשמת אדם סימן ט) כתב ששמע שיש מקום להחמיר בזה על פי מה שכתב המגן אברהם (סימן תמה) ש'זה וזה גורם' אסור
בפסח, אך כתב שיש לדחות, שלא כתב המגן אברהם אלא לענין 'שבח עצים בפת' (עי' פסחים כו ע"ב ושו"ע יו"ד סי' קמב ס"ד), דהיינו פת שנאפתה בחום שנוצר על ידי איסורי הנאה, הפת אסורה, מפני שנאפתה ונשתבחה על ידי עצים של איסורי הנאה, אבל בשאר דברים שאינם בעין, 'זה וזה גורם' מותר, וכמבואר במגן אברהם (סימן תמב סק"ט).
ולא החמירו האוסרים אלא בבהמה שנתפטמה כל ימיה רק באיסורי הנאה, וזה לא תמצא בחמץ, שהרי כל השנה - שעת היתר היא בחמץ, וגם אוכלת מאכלים אחרים, ולכן אפילו באותו יום שאכלה חמץ, החלב מותר.
להקת הפוסקים המתירים
כמו כן, הפרי מגדים (סוף סימן תמז וסי' תמח) כתב שהמנהג להתיר לשתות חלב, אפילו אם אכלה הפרה חמץ בפסח, וכן כתב בספר שערי רחמים בשם הגאון רבי חיים מוואלוז'ין, הביאו בשדי חמד (חו"מ סימן ב אות ד), וכן כתב בספר יד יהודה (הל' שחיטה, בסוף הספר), וכן כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין (או"ח סימן כא), שו"ת חסד לאברהם (תאומים, מהדו"ת או"ח סי' מח), הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת שנות חיים (סי' ש), שו"ת יהודה יעלה (אסאד, או"ח סי' קכז, אה"ע ר"ס רנח) העלה גם כן להתיר החלב של בהמת גוי שאוכלת חמץ בפסח, והסתמך גם על הגר"ש קלוגר שכתב לחזק דברי תשובת בית אפרים הנ"ל. גם מהר"ם בנעט בשו"ת פרשת מרדכי (או"ח סי' כב) כתב שהנוהגים היתר יש להם על מה שיסמוכו. וכן כתב בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן פה), ובספר ישועות יעקב (סימן תמח) כתב שהוא מורה ובא
להתיר החלב.
מיעוט הפוסקים האוסרים
ואמנם יש פוסקים האוסרים, כמו בשו"ת הרמ"ץ (או"ח סי' כח) שכתב לפקפק בזה, דשמא דוקא חמץ שחרכו באש קודם זמנו, היינו לפני שעה שישית, הרי הוא מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו, היינו לאחר תחילת שעה שישית (פסחים כא ע"ב, שו"ע סי' תמב ס"ט וסי' תמה ס"ב), כיון שבשעה שחל איסור חמץ אינו אלא כעפר בעלמא, מה שאין כן בפסח עצמו, וכן כתב בשו"ת זית רענן (דף ז) ובשו"ת חלקת יואב (מהדו"ת סימן כ). אולם כאמור, הרבה אחרונים הסכימו להתיר.
חומרא יתירה
ובשו"ת גורן דוד (סימן לה) הביא דברי שו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סימן שכה) שהחמיר על עצמו, וכתב להוכיח מדבריו שאין אחד מכל גאוני פראג בימי הנודע ביהודה שחשש לכך. ואמנם הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג סימן קיז) ובספר רוח חיים (סימן תמח סק"ד) ובמועד לכל חי )סימן ב אות כב( כתב להחמיר שלא לשתות חלב מבהמת גוי בפסח, וכן בלחם הפנים על הקיצור שלחן ערוך (סימן קיז). אולם הגאון רבי אליהו מני (מע' פ אות ז) ציין על כך את דברי תשובה מאהבה הנ"ל שטרח ויגע למצוא צד איסור בזה עד שהעלה שבעל נפש יחמיר לעצמו, אך מצד הדין מותר. גם בבן איש חי (אות מב) כתב שלא ישתה חלב בפסח מבהמת גוי, שמא האכילה חמץ. אמנם חומרא יתירה היא, ורוב ככל הפוסקים הקילו בכך.
ולכן להלכה מותר חלב בפסח, אף אם ידוע שהבהמה אכלה חמץ בפסח עצמו, ואף בהמת ישראל שהאכילה חמץ נגד דין התורה וההלכה, כי 'זה וזה גורם' מותר.
(הביאו לדפוס: עין יצחק)