שעתיים וחצי לקח לי בכדי להגיע הביתה הערב אחרי יום עבודה ארוך. 45 דקות ביום רגיל - הפכו הערב ל-150 דקות מורטות עצבים. אין תחבורה ציבורית, הצירים המרכזיים חסומים ואזרחים עומדים בצידי הדרכים משוועים לטרמפ הביתה.
בהתחלה, כעסתי כמו כולם. מה עשיתי שמגיע לי מכל ה"טוב" הזה. כל פשעי הוא שאני רוצה להגיע הביתה במהרה ולאכול את ארוחת הערב החמה שמחכה לי. כעסתי. התעצבנתי. ואולי אפילו סיננתי בין שיני דברים קשים כנגד אותם מפגינים.
אבל בהמשך הערב נפלה בי ההבנה: אנחנו חיים בחברה גזענית. נער צעיר נורה למוות ע"י שוטר רק בגלל שצבע עורו כהה יותר משל כל אחד מאיתנו - ואנחנו האזרחים כל מה שאכפת לנו זה שאנחנו תקועים בפקקים.
אני לא אכנס לסיפור עצמו ולקרב הגרסאות בין המשטרה למשפחה האם סלמן טקה היווה איום על השוטר או לא. רק שברור לי דבר אחד: אם הוא היה נער עם שיער בלונדיני שופע שמתקוטט ברחוב - הוא לא היה נורה. ולא משנה כמה "איום על חיי השוטר" היה כאן. השוטר היה יורה באוויר, היה יורה ברגל ורק במצבי קיצון ממש היה יורה כדי לנטרל. אבל כשמדובר במישהו שחשוד מעצם היותו אתיופי, היד קלה על ההדק.
ואכן מה שקרה באותו לילה צריך להיחקר עד שהצדק יצא לאור. אבל אנחנו, כחברה ישראלית, צריכים לעשות חושבים בינינו איך הגענו למצב הזה.
איך הגענו למצב שנהגים שסבלנותם פקעה, דורסים מפגינים? למה כולם מסננים מילים בוטות כנגד המפגינים האתיופים? איפה קצת הזדהות עם הקהילה? נהרג פה נער צעיר למען השם. תגלו קצת הבנה.
אז נכון, גם אני חושב שההפגנות הערב עברו כל גבול וצריך למצות עם פורעי החוק את מלוא חומרת הדין. אין שום הצדקה להתפרעות חסרת הרסן הזאת שהיתה כאן הערב. אין שום סיבה בעולם שתצדיק ניפוץ שמשות של רכבים.
אבל ברמה האנושית, לנו, כאזרחים, עלינו להזדהות עם הכאב שלהם. לא פשוט להיתקע בפקקים במשך שעות ארוכות מאוד, לא פשוט לראות את המראות הערב ולשתוק - אך זו חובתנו להזדהות איתם.
להזדהות איתם הכוונה להרגיש את הכאב שלהם. לרדת לשורש הבעיה שהיא הגזענות הפושה בקרבנו. איך אנחנו יכולים לתקן ולו במעט את הרע הזה.
אז אכן, הייתי תקוע הערב כמו כולם בפקקים, אבל לפחות למדתי משהו על עצמי שצריך לתקן.
הצגת כל התגובות