אני החוזבּשי"ת (חוזרת בתשובה) שלא מספיק דתיה לכם לתלמודי תורה, שלא מספיק חילונית לכם לדרינק במשרד, שאי אפשר ללחוץ לה ת'יד, אבל גם יודעת איך מעשרים מנגו על מטבע אם קונים אותו אצל הערבים ליד תחנת הדלק.
אני זו שלא צנועה מספיק בסופר השכונתי, ולא ברור לאף אחד בנמל למה היא עם שרוולים באמצע אוגוסט.
אני חוזבּשי"ת. זה זן חדש. כזה שלא שייך לאף אחד אף פעם. בקושי לעצמו.
אני יכולה לבחור את הנוסח בסידור, לאמץ לעצמי מנהגים שעברו מדור לדור, שאין לה 400 אחים ומשפחה ענקית - ועדיין, למשפחה הלא דתית שלה היא דווקא זו שמרובת ילדים.
אני רואה את כל הדוסים שצריכים לחזור בתשובה, את אלה שעוקפים בתור, שמעגלים פינה, שמחזיקים נייד חכם וגם כשר כדי לצאת ידי חובה, אני גם רואה את השלטים לגמ"ח תרופות או מוצצים, אלה שעוזרים ליולדות, לפצועים ולחולים, אלה שילוו לך בלי ריבית, אלה שלא מפחדים שתבוא שבת.
אני רואה גם את האחים שלי מתל אביב שהכל מותר להם ושכחו מה זה שבת, ועדיין מסתכלים לי בעיניים ושואלים מה שלומי כאילו אני הכי חשובה ביקום.
אני גם וגם. כמו כולם. בהמית ואלוקית. דתיה וחילונית. הולכת דרך. תופרת שביל. הולכת לאיבוד, חוזרת. עומדת על הגשר, באמצע, מושיטה את הידיים, מחפשת שותפים, משני הצדדים, אמיצים, לא פחדנים, שמוכנים לומר טעיתי.
גם אני רוצה לחזור. לחזור אלי; ללב, לבית, אל עצמי.
- הכותבת היא דנה ורון, מגישה ב'קול ברמה'
הצגת כל התגובות