אני לא איש של רבנים. גם לא ילד של רבנים. הממסד מאז ומתמיד הרתיע אותי, בחיידר הייתי ילד 'מאתגר' אם לומר זאת בלשון עדינה, (ותודה למי שהמציא את המילה 'המאתגרת').
בכיתה ג' כאשר הוגדשה הסאה קיבלתי את העונש הכי חמור שרק אפשר לתת לילד בכיתה ג': המנהל קרא לי לחדרו והודיע לי חגיגית שלטיול השנתי הקרוב של החיידר לא אוכל להגיע.
כמובן שקשה לתאר את התחושה של ילד בן 8 שמודיעים לו שכל הילדים בת"ת הולכים לטיול ורק הוא נשאר בבית, דיכאון וכאב, עלבון וכעס, היו רק חלק קטן ממה שהרגשתי באותם ימים, ולא נחה דעתי עד שהצהרתי קבל עם והורים שאינני חוזר לת"ת יותר יתהפך העולם.
מכאן המצב הלך והידרדר, שהיתי מספר שבועות בבית עם אמא חסרת אונים שלא ידעה איך להתמודד מול התכשיט הבכור שלה, כי אף אחד לא מכין אותך לרגע שהאפרוח שלך עושה שריר. מה הורי לא עשו כדי לשכנע אותי לחזור לת"ת, הבטיחו הבטחות בלי סוף, התווכחו, הסבירו, דיברו, אך דבר לא עזר, ואני נשארתי בשלי, לת"ת הזה אני לא מגיע יותר.
ואז הגיע ר' אריה.
הרב שכטר היה אביה של השכנה מלמעלה כאשר מידי פעם היה מגיע לשבתות, איש עם זקן ארוך וחיוך שובה.
"אתה מסכים לעלות לקומה שלישית לבית של שפירא?", שאלה אותי אמי, "הרב שכטר רוצה לדבר איתך" עליתי.
ר' אריה דיבר איתי ארוכות וליטף אותי ברוך, ובעיקר הסביר לי שאני לא באמת ילד כזה נורא. אני אפילו ילד טוב רק שלא כולם זוכים לראות את זה והעובדה שלא הלכתי 'ליום שדה' כלשונו לא אומרת עלי כלום.
אני זוכר איך אט אט הצבע חזר אלי ופתאום הרגשתי שאני יותר טוב ממה שחושבים עלי, הערך העצמי שלי עלה פלאים ובאותו רגע קיבלתי החלטה. אני בסדר. אני חוזר למסלול.
זה היה ר' אריה בשבילי, אדם שכנראה לא למד פסיכולוגיה מעולם אבל ידע יותר טוב מכל 'אנשי המקצוע' איך לדבר ללב שלי. הוא פשוט אהב באמת, והאהבה שלו הצילה את חיי.
הבוקר, כששמעתי את הבשורה, בכיתי. אבדה גדולה אבדנו.
יהי זכרו ברוך.
הצגת כל התגובות