בביה"ס החילוני בו למדה היא לא הייתה שייכת למיעוט שנפנף באמונתו. החברות ידעו שאי אפשר ללמוד איתה בשבת למבחנים ו/או להכין עבודות כי בבית המסורתי בו גדלה אסור היה לכתוב בשבת.
מי שבאה לבקרה היתה רואה את הפלטה ואת המפה הלבנה והיא הייתה עונה לשאלות אך מעולם לא מצאה לנכון או לא הרגישה נוח לחשוף בפניהן את ספר התהילים הקטן שלה. היה נראה לה שאם לא יבינו אז עדיף כלל לא לדבר על זה.
היא נהגה להביט משתאה על קבוצת המיעוט של הבנות המאמינות שהיו בהתרסה מנשקות בהפגנתיות קולנית את המזוזה לעיניהן של המורות החילוניות. מבטי ההתרסה של הבנות גררו תגובה לעיתים קרובות של שאט נפש מצד חלק מהמורות החילוניות והבנות לא חסכו מהן תגובות נזעמות בסגנון "מה את שונאת את דת ישראל? מה את שונאת את היהדת שלך?" ומכאן והלאה הייתה נוצרת תגובת שרשרת כאובה.
לעיתים קינאה בהן על האומץ אך בסופו של דבר היה נראה לה שרב ההפסד על התועלת מהאקט ההפגנתי. מה שבימינו נקרא – האם היה כאן יותר קידוש השם או חלילה חילול השם?
הנחמה שלה באותם ימים, הייתה המורה שאהבה בחגי תשרי לפגוש בבית הכנסת שבקרבת ביתה. המורה שגם הכירה את משפחתה מימים עברו הייתה מעין עוגן רוחני עבורה. היא ידעה שהתלמידים שלא ביקרו בביה"כ ופגשו בה שם, כנראה לא ידעו על זיקתה למסורת שכן גם היא לא נפנפה באמונה שלה. התלמידה שמרה הרבה שאלות שרצתה לשאול את המורה עמוק בפנים.
אחרי הרבה מאוד שנים, לאחר שזכתה לחזור בתשובה דרכיהן הצטלבו למספר חודשים במסגרת פעילות תעסוקתית משותפת. נדמה היה לה שהמורה מתרגשת וסקרנית מחזרתה בתשובה וששתיהן שומרות לעצמן שוב את השאלות והמחשבות שבליבן.
אלא שאז חלה הגר"י אדלשטיין זצ"ל והתברר ששתיהן חולקות לו כל אחת בדרכה אהבה גדולה וכן התברר שלכל אחת מהן הייתה פינה חמה בליבו, כל אחת והשביל שלה שהוביל אותה אל הרב הצדיק, אביהם של כלל ישראל.
האהבה והדאגה לגר"י זצ"ל פתחה את סגור ליבה של המורה והיא סיפרה לתלמידתה את סיפורה האישי. היא סיפרה איך כנערה צעירה עזבה את אחת מהחסידויות השמורות ביותר כי הרגישה שחייבת להיות דרך אחרת להרגיש את האמונה והאהבה לשם יתברך מאשר דרך הקפדה על אורך השרוול.
היא סיפרה על האמא האמיצה שעמדה מול החצר החסידית הנוקשה ושמרה על קשר עם הבת ובהמשך עם החתן (איש צבא קבע) ונכדיה. היא סיפרה איך האמא לא התביישה להתפאר בו בפני חתניה האברכים ולאחל להם שיזכו ולו להתקרב במקצת אל כיבוד ההורים העצום שבו ואל המידות הטובות שלו. היא סיפרה לה בכאב על האבא שניתק את הקשר יחד עם עוד בני משפחה קרובים ומכרים.
אחרי ששתיהן חשפו זו בפני זו את הניסיונות, הרגשות והרהורי הלב על החברה הכ"כ רב תרבותית של העם היהודי סיכמה המורה: "עם השנים השיח החברתי הפך להיות שיח בין קצוות. הקולות של האמצע בקושי נשמעים וגם קבוצת האמצע מצטמצמת כי יותר מדי עוברים לקצוות" .
בכאב היא הוסיפה: "אני לא בטוחה שאם היום הייתי הנערה שחזרה בשאלה, החסידות הייתה מאפשרת לאמא שלי עם כל העקשנות שלה להמשיך לשמור איתי על קשר. אני גם לא בטוחה שהחברה החילונית של היום הייתה מקבלת אותי עם כל האמונה שלי והאהבה שלי לבורא עולם ולמסורת כמו שקיבלו אותי פעם...".
אחרי שתיקה קלה שבה רק העיניים שלהן דיברו זו עם זו, היא לפתה בחוזקה את ידיה של תלמידתה וביקשה: "אנחנו שמכירות את שני העולמות וממשיכות לחיות בשלום עם שניהם מתוך הדרך החדשה שבחרנו, אנחנו צריכות להילחם על קולות האמצע. אנחנו צריכות לעשות כל מה שניתן כדי למנוע או לצמצם את השיח האלים בין הקצוות".
היא נאנחה קלות והוסיפה "אבל אני כבר זקנה. אני לא יודעת כמה שנים נותרו לי לחיות. עוד מעט זו תישאר השליחות שלך. יהיו רגעים שיהיה לך קשה ובד"כ יהיו את אלו שלא ירצו לשמוע. כשתרגישי שקשה לך מדי, פשוט תחשבי על הילדים שלך. תחליטי שאת עושה כל מה שאת יכולה כדי שהם יוכלו לחיות בעולם שלם, אוהב, מכבד ומכיל יותר מזה שאנו חיות בו היום. והרי בעצם רק זה מה שבאמת יבנה את בית המקדש שכולם מחכים לבניינו..."