זה לא שאני פוגש אותו בכל יום, אתם יודעים; יש פעמים שאני רואה אותו עובר בצד השני של המדרכה (לא בכוונה, בדקתי), ושנינו ממהרים, אני רק זורק לו שלום חטוף - חברותי כזה, והוא מחזיר, אח"כ שנינו נעלמים באופק, אחד של השני, כמו עוד יום שיורד.
יש פעמים בהן שנינו צועדים על אותה המדרכה, והשיחה מתארכת עד שהערב יורד. ויש פעמים בהן אין אדם שצועד על אי איזו מדרכה, הכבישים שוממים, ואף אחד לא נפגש, וגם הם עוברים, כמו שהטבע מלמד אותנו שוב ושוב, ויהי ערב ויהי בוקר.
אפשר לומר שהיינו חברים - אפשר, בלי ספק, אך מעולם לא היינו החברים הכי טובים, היינו 'חברי תזמון', כשהזדמנו, היינו חברים. לכל אחד יש כאלו אוהבים, וכאלו אויבים.
אתמול בלילה, בתום השרב הגדול, בזמן פתיחת שערי סגר, צעדתי אל הקיוסק השכונתי, מקום בו גיליתי שלכל אחד יש מקום: להומלס שרחוב אוסישקין מתחילתו ועד סופו שייך לו, לעורך הדין, שקומה שלושים וחמש במגדלי עזריאלי שייכת לו, ולכל אותו ערב רב, ששום דבר לא באמת שייך להם, מעמד ביניים שכונתי שכזה, קולה וסיגריות.
שם, במקום בו כל העולמות נפגשים, שם, במקום אליו כולם בורחים כדי להשיב את נפשם מישיבה ביתית לחוצת קירות - פגשתי בו שוב, חבוש במסכה, כנדרש.
ודיברנו, ודיברנו, ואמרתי לו שלאחרונה אני פוגש בו רבות, והוא אמר שמאז ימי הקורונה מצא לו מנוחה באיזה בית ברחוב צפת, ממש כאן, בכביש הקרוב. ואני שאלתי שאלות, והוא ענה, כמו בימים הטובים.
האדם הוא יצור 'מדבר', ואחרי ששבע מ-'זומים', מ-'סקייפים' ומשאר מיני דיבורים וירטואלים, הוא כמה לשיחה אמיתית, עין תחת עין, פנים אל מול פנים. וכך, מצאתי את עצמי מדליק סיגריה ועוד, מקשיב, מדבר, אדם. בשלב מסויים עלה בדעתו לשאוף יחדיו. סיגריה נשלפה, יד הסיטה מסכה, מצית הוצתה ועננה נוספת עלתה.
ציינתי בפניו כי זקנו צימח כפי שלא ראיתי עד הנה, ומראה פניו מעט שונה, ודיברנו עוד ועוד, עד שגילינו שאיננו מכירים האחד את חברו, היה זה אדם אחר! תלתליו סדורות לו קווצות, שערו באותו הגוון, עיניו, אוזניו ומצחו - שווים, אך האדם - אדם אחר. וצחקנו וצחקנו, והמשכנו לדבר, עד שהיה עליו ללכת.
נותרתי לבדי, מתבונן בדמותו המתרחקת ומהרהר. מהרהר על כך שסבבנו את עצמנו במסכות, בהן אנחנו מזהים את מה שאנחנו מכירים, בהן אנחנו צוללים שוב ושוב, ובהן אנחנו חיים, בסיבוב אחרי סיבוב, בלבוש עטוף בלבוש.
כמה פעמים הגבלנו את עינינו, את ליבנו ואת מוחנו רק כדי לראות את המוכר, הרגיל והמתמשך? כמה פעמים עצרנו בעד הנפש הגועשת מלקפוץ קדימה? כמה פעמים מנענו מעצמנו להתרומם אל עבר שערים סודיים שבשמים? הכל בגלל אותן מסכות שחבשנו לכל המוכר לנו.
ועתה, בשלב בלבול המסכות, בעת בה מסכה עוטה מסכה, והכל מצטייר כמו בציור אבסטרקטי - מוכר ולא מוכר, זהו הזמן לנתץ מחסומים מסכתיים, לנעוץ קנה באדמה מסכתית, ולהביט אל תוככי השחקים, אל מקום בו ישנה אופציה לשלמות עמוקה יותר.
או בקיצור, כמו שאמר המורה למתמטיקה: " מינוס כפול מינוס שווה פלוס - אם רק תנסו להרגיש, אם רק תשימו לב".
הצגת כל התגובות