רצח במאה שערים
אנו חוזרים ליומנו המרתק של הרב אלפרט שמפרט אחר החגיגות של תושבי מאה שערים ביום העצמאות הראשונים של מדינת ישראל, וסיבת ביטולם.
יום א', כ"ג בתשרי תש"י: "היום הייתה הלווייתו של הרב נתנאל טורנהיים, ממתפללי בית הכנסת 'קהל יראים' שנפגע באבן בראשו בעת התפילה. הוא היה ממתפללי 'נטורי קרתא'. קהל גדול מאנשי 'היישוב הישן' השתתפו בהלווייתו. האבן נזרקה על-ידי אלמוני דרך החלון. האבן פגעה בראשו, והיה חולה מזה ימים אחדים ואחר-כך מת".
(הערה: על אירוע זה תושבי מאה שערים סבורים עד ימינו שאלו היו שליחים של משטרת ישראל שרצתה להרגיע את התושבים...)
• • •
"נאצים נאצים!"
יום ג', כ"ה בניסן תשי"א, חג הפועלים הבינלאומי, שעברה היום בחוצות העיר הפכה להפגנת איבה גלויה נגד התורה והיהדות הדתית ונשאה אופי פוליטי, ונתכוונה לשמש כביכול הפגנת אזהרה נגד ראשות העיר ירושלים.
עוד משעות הבוקר בשעת התהלוכה הנפרדת של מפ"ם, עברו ברחובות העיר מספר פרחחים מ'השומר הצעיר', שנשאו כרוז בנוסח היטלריסטי מובהק כשעליה יהודי זקן עם פאות כשהוא מכה במקלות ולידו מדורת אש.
תהלוכה זו לא נמנעה מלעבור גם בשכונות המאוכלסות יהודים חרדים כדי להתגרות בהם. תהלוכה זו הייתה מלווה משמר שנסע במכונית משא עם אלות בידיהם, מוכנים לכל מקרה. התגרות פרובוקטיבית שפלה זו, לא הופרעה אף על-ידי המשטרה, ורק בדרך נס נמנעה תגרה שהייתה יכולה להסתיים באסונות.
הגדילה לעשות ההסתדרות, שלפי השמועה, כיוונה מלכתחילה את מסע התהלוכה דרך כיכר השבת בפינת הרחובות גאולה-מאה שערים, ובהגיעם ליד ישיבת 'חיי עולם' הפסיקו את מהלכה משתתפיה, והחלו להשמיע קריאות גנאי נגד השבת, הישיבות, היהודים החרדים וכו'.
קריאות שקשה להעלות על הכתב ועוררו סערת התמרמרות בקרב ציבור התושבים במקום, שרובו ככולו שומר תורה ומצוות. בתהלוכה זו שיאה גם הכרזת מלחמה נגד היהדות החרדית בנוסח הידוע... ציבור היהדות החרדית בירושלים ראה את פרצופה הגלוי של ההסתדרות, המנסה להתעטף תמיד באצטלה של כלליות ועובדה זו יש בה להדיר את מנוחתם של תושבי ירושלים הדתיים, שחייבים להתכונן לבאות. המעניין, כי המשטרה לא מצאה לנכון למנוע התגרות זו ברגשות התושבים החרדים.
יום העצמאות השלישי - תשי"א - עדיין נחגג בירושלים החרדית, אבל קולות המחאה כבר מתחילים להישמע ברקע: "השמחה בשכונות הנ"ל הייתה רבה, ערכו סעודות, החנויות היו סגורות במשך כל יום חמישי, לחם לא היה בכלל באותו יום לקנות ולא השיגו שום לחם...".
• • •
עיני הבדולח של גדולי ישראל צפו את הכול: החל מיום העצמאות הרביעי כל החגיגות התבטלו, וכך כותב הרב אלפרט: יום ד', ה' באייר תשי"ב: "יום העצמאות השנה לא היה כשנים קודמות. בסביבה זו של שכונות הצפון, ובפרט בית ישראל והסביבה, מאה שערים, בתי הונגרין ובתי הבוכרים, כל התושבים החרדים היו מאוכזבים עד מאוד ממה שהיה בשנה הזו, ממאכלי הטרפות... ובפרט ממחללי השבת שנוסעים להכעיס בכיכר השבת, והמאסרים וכו' וכו'... מנטורי קרתא הופיעו מודעות גדולות 'אלי ציון ועריה' קינה ונהי על חורבן היהדות ועל החינוך. קראו צום וקינות... בכלל, השנה לא הייתה מורגשת החגיגה".
- ישראל שפירא, הינו חוקר עמית במכון 'עד הנה' לחקר יהדות גליצייה ובוקובינה, מרצה ומדריך טיולים בארץ ובעולם המתמחה בהיסטוריה תורנית
לפרטים נוספים נא לפנות: sisraerl@gmail.com