למרות איסור סיכה ביום הכיפורים, הראשון לציון והרב הראשי, הגאון רבי יצחק יוסף, פוסק כי השנה - בשל מגפת הקורונה - מותר להשתמש באלכוג'ל ביום הכיפורים.
תמצית פסק ההלכה
מכל האמור נמצינו למדין: כיון שכל רחיצת הידיים באלכוג'ל מטרתה כדי לחטא את הידיים מחיידקים ולא לשם תענוג ואף י"ל שמקצת חולי יש בדבר, נקטינן להקל ושרי לרחוץ את הידיים באלכוג'ל כשנצרך לכך, בהיות ורוב הפוסקים נוקטים ששאר עינויים שביוהכ"פ חוץ מאכילה ושתיה אין איסורם אלא מדברי סופרים וספק דרבנן לקולא. ומ"מ כל זה אך ורק שעושה כן כשמרגיש צורך בדבר אבל להרבות בדבר זה יש לחוש שמא כוונתו לשם תענוג שאסור לעשות כן ביוהכ"פ וכנ"ל.
הפסק המלא
הנה אע"פ שרחיצה אסורה ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן, אפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. כמבואר כל זה בגמ' יומא (עז.) ובשו"ע (סי' תריג סע' א) מ"מ במה דברים אמורים ברחיצה של תענוג, אבל רחיצה שאינה של תענוג שרי, ולכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרחצן.
כמבואר בברייתא בפרק בתרא דיומא (עז:), וכתבו הגהות מיימון (שביתת עשור פ"ג אות ב) בשם ספר המצות (לאוין סט כד:) דאין חילוק ובכל מקום שיש לכלוך או טינוף בין בגופו בין ברגליו מותר לרחוץ, ומבואר בב"י שם שאפ' נטף דם מחוטמו או כשיוצא מבית הכסא שאינו מכוין להנאתו מותר לרחוץ ידיו.
וכ"פ מרן השו"ע (שם) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. וא"כ ה"ה בנדון שכל רחיצת הידים באלכוג'ל הינה רק כדי להעביר את החיידקים מהידיים בעת הזאת כאשר הנגיף פרץ בכל חוצות. וכעין זה מצינו בדברי מרן הב"י (סי' תריג) הביא בשם הגמ"י (פ"ג אות ב), שכתב הר"א ממיץ בספר יראים [סי' קיח, ובספר יראים השלם סי' תכ], שכהן העולה לדוכן נוטל ידיו, וכתב כללו של דבר כל שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לטהר שרי. וכן כתב מהרי"ל (עמוד שלב). שהכהן נוטל ידיו נטילה גמורה עד הפרק, כמו שהיה בקידוש הכהנים. ע"ש. וה"ה בנ"ד שכוונתו לטהר ידיו מהחיידקים.
אך עדיין י"ל שכל זה שייך אם נאמר שהשימוש באלכוג'ל מוגדר כרחיצה אבל אם דינו כסיכה יש לעיין בכך כי סיכה ביוהכ"פ מבואר בגמ' שם (עז:) שאסור לסוך ואפ' מקצת גופו נחשב ככל גופו ואסור לסוך. ואמרו חכמים, סיכה ביום הכפורים הרי היא כשתיה, שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (שבת פו.). וכ"פ מרן השו"ע (סי' תריד סע' א) ואפילו אינו סך אלא "להעביר זוהמא", אסור.
ומבואר בב"י שכ"כ הר"ן שם (א: ד"ה ואם היה) מדגרסינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) כל סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' משביתת עשור (ה"ט). וע' במג"א (סי' תריד סק"א), שהקשה וצ"ע מאי שנא סיכה מרחיצה, שרחיצה מותרת להעביר הזוהמא.
וי"ל דסיכה הוי תענוג טפי. עכ"ל. עכ"פ מבואר שבסיכה גם שאינה של תענוג ורק להעביר את הזוהמא אסור, וה"ה באלכוג'ל שאף אם אין כוונתו רק להעביר את החיידקים יהיה אסור.
אך עדיין יד הנטויה להקל כי הנה בהגהות מיימון (אות מ) כתבו על דברי הרמב"ם הנ"ל שסיכה שאינה של תענוג ג"כ אסורה והא דאמרינן בירושלמי בסיכה שאינה של תענוג מותר פירוש בחולה והוא מדברי סמ"ג (לאוין סט כד סוע"ב). ע"כ. וכן מבואר בגמ' יומא (עז:) בדין סיכה שאסור לסוך מקצת גופו שנחשב ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וכתב הב"י ומשמע ודאי "דבחולה שאין בו סכנה מיירי" דאי כשיש בו סכנה מאי קמשמע לן פשיטא וכן כתב הרא"ש (סי' יד). וכ"פ מרן השו"ע (שם) אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך. ע"כ.
וה"ה בנ"ד שכל מטרת האדם להעביר את החיידקים יש לומר שדינו כחולה שמותר לו לסוך, ואף את"ל שאין זה בגדר חולי שהתירו לסוך מ"מ עדיין לא ברירא מילתא אם שטיפת הידיים נחשבת כסיכה, כי בפשטות יש לומר שדין רחיצה יש להם ולא סיכה וספקו להקל.
שהרי רוב הפוסקים הסכימו שכל יתר העינויים חוץ מאכילה ושתייה אינם אלא מדרבנן. וכמ"ש ג"כ רבינו ירוחם בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מלשון הרשב"ש (בתשו' סי' כג). ע"ש. וכן כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח ס"ס קז), שלדעת רוב הפוסקים חמשת העינויים ביוהכ"פ הוו מדרבנן. ע"ש.
וכן נראה דעת הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' שעז). וכן כתב בפשיטות הגאון באר שבע בחידושיו לכריתות (ז.) בד"ה על. וכן העלה הגר"י טייב בערך השלחן (סי' תריא). שהרי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' שביתת עשור ה"ה), מפי השמועה למדנו שאסור לרחוץ ביום הכפורים, או לסוך, או לנעול את הסנדל, או לבעול.
ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה, שנאמר שבת שבתון. שבת לענין אכילה ושתיה, ושבתון לענינים אלו. ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה. ע"כ. וכן כתבו התוס' (יומא עז.) בד"ה דתנן, וז"ל: ופירש רבינו תם דכל הני עינויים דיום הכפורים ליתנהו אלא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, דהא אמרינן המלוכלך בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וכו'. ע"כ.
וכ"כ התוס' ישנים (יומא עג:). ע"ש. וכ"כ הרא"ש (ר"פ יוהכ"פ סי' א) וז"ל: ופירש ר"י דכל הני עינויים הוו מדרבנן, חוץ מאכילה ושתיה, וכדאמרינן לקמן (עד.) שבתון "שבות", והוי כמו שבות דרבנן גבי שבת, ועוד ממה שהקילו חכמים והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ומי שידיו מלוכלכות בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, ותנן נמי החיה תנעול את הסנדל. וכן הביא ראיה הריב"א מן הירושלמי (ה"א), סיכה כשתיה לאיסור, אבל לא לעונש, וליוהכ"פ לא לאיסור ולא לעונש. ע"כ.
וכ"כ הריטב"א (ר"פ יוהכ"פ): וכל הני עינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה שהובאה בבית יוסף יו"ד (סי' קכג), והיא לו נדפסה בשו"ת הרשב"א החדשות (מכון ירושלים תשס"ה סי' ס), שכתב בהא דמי שיש לו חטטין בראשו מותר לו ביוהכ"פ לסוך בשמן ואינו חושש, מפני שהסיכה אינה אלא מדרבנן בעלמא, וקראי אסמכתא נינהו. ע"כ.
וז"ל רבינו מאיר המעילי בעל המאורות (ר"פ יוהכ"פ), וכל הני עינויים מדרבנן נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי, ומיהו אינם אסורים מן התורה חוץ מאכילה ושתיה וכו'. ע"ש. וז"ל ההשלמה (גנזי ראשונים, מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשכ"ג, עמוד קמט), וקי"ל דהני ה' עינויים אע"ג דאסמכינהו רבנן אקראי, אסמכתא בעלמא נינהו, ואינם אסורים אלא מדרבנן, חוץ מאכילה ושתיה שחייבים עליהן כרת. עכ"ל
מכל האמור נמצינו למדין: כיון שכל רחיצת הידיים באלכוג'ל מטרתה כדי לחטא את הידיים מחיידקים ולא לשם תענוג ואף י"ל שמקצת חולי יש בדבר, נקטינן להקל ושרי לרחוץ את הידיים באלכוג'ל כשנצרך לכך, בהיות ורוב הפוסקים נוקטים ששאר עינויים שביוהכ"פ חוץ מאכילה ושתיה אין איסורם אלא מדברי סופרים וספק דרבנן לקולא. ומ"מ כל זה אך ורק שעושה כן כשמרגיש צורך בדבר אבל להרבות בדבר זה יש לחוש שמא כוונתו לשם תענוג שאסור לעשות כן ביוהכ"פ וכנ"ל.