מתגעגעת ליראת השמים של הרבנית מינה אדלשטיין

(צילום: באדיבות המצלם)

היום רמת השרון תרכין ראש באזכרתה של הרבנית מינה זצ"ל, אחרי 11 שנות געגועים וכאב.

בעלה ומורנו ורבנו מרן הגר"י אדלשטיין זצ"ל, אמר בהספדו שהיא הייתה יראת השם שלו. בכל דבר שעשה או חשב, היה שואל אותה, מעלה אותה בעיניו כל רגע ורגע כדי לדעת כן או לא. קל וחומר שהיא הייתה יראתה השם שלנו הקטנים, עדר הצאן.

עד היום אנו שואלים ותוהים מה הרבנית מינה היתה אומרת ואז שואלים ודורשים את ילדיה – מאורי התורה.

תלמידותיה לא תשכחנה בקלות את השיעור בו במהלך שיחה על חינוך ילדים חשפה טפח מחינוך ילדיה שהיו מאור עיניה. מבין התלמידות הייתה מי שהרהיבה עוז ואמרה לה כי לה עצמה יש ילדים קשים לא כמו המלאכים של הרבנית שגדלו לענקים בתורה.

כשעיני הלהבה שלה נשואות למרחקים לעולמות העליונים סיפרה הרבנית מינה זצ"ל ברגש שזה לא היה תמיד כ"כ קל כמו שזה נראה עכשיו כשהם גדלו ברוך השם לתפארת העם היהודי. ה

יא סיפרה על הפעם ההיא שאחד הילדים עשה משהו שחייב עונש קשה. היא ידעה שהיא חייבת להעניש בחומרה כדי להרתיע את הילד אך חששה מאוד שמא הכעס יגרום לה להחמיר בעונש ובכך לגרום יותר נזק מאשר תועלת.

בעוד אנו מרותקות אליה, היא סיפרה איך במשך זמן ממושך ישבה וקראה תהילים ושפכה שיח לפני בורא עולם שיעזור לה להעניש את הילד במינון ובאופן המדויק והנכון ביותר עבורו. רק אז כשהייתה נקייה לחלוטין ממידת הכעס ומלאת חמלה על הילד שתעה בדרך היא ניגשה בפנים חתומות עם החגורה.

כשסיימה להעניש היא חזרה אל החדר וסגרה עצמה שוב. רק כשהייתה רחוקה מטווח ראייה ושמיעה הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי: בכי על הכאב שנגרם לילד, בכי על החשש ממה יכול יהיה לקרות אם הייתה מוותרת על העונש ובכי של תפילה שילך בדרך הישר והטוב ולא יטעה.

היום כשאני נזכרת בשיעור אינני יכולה שלא לתהות שמא היה זה שיעור בתוך שיעור. אולי היה זה גם משל וגם שיעור באמונה. שנדע שגם אבא בשמיים נותן ייסורים אך ורק לטובתנו וגם הוא בוכה איתנו על הכאב שנגרם לנו כתוצאה מהייסורים שניתנו במינון המדויק ביותר עבורנו. כי הייסורים הם לטובתנו אנו.

הוי הרבנית מינה, רבנית אהובה שלנו, כמה את חסרה. את שנפטרת לבית עולמך בזאת חנוכה כשכל החנוכייה מלאה ומוארת ביום שמסמל את מעל הטבע, חיית כל חייך בשקט ובהסתר מעל הטבע. את מעולם לא הזדקקת לחצי שעה הראשונה של הדלקת נרות חנוכה כדי לחזות באור הגנוז. את זכית כל חייך לראות את האור הגנוז. כשהיינו שואלות/ים לעצתך לברכתך, היית מנתקת את מבטך למרומים, בעיני הלהבה שלך היית רואה דרך האור הגנוז את שורש הבעיה ואת המענה לה.

תודה על הזכות להיות התלמידה שלך, תודה על הזכות להיות חלק מהקהילה שהקמת בעשר אצבעות מלאות אהבה ואמונה. תודה על בנייך ובנותייך, מאורי אש התורה שגידלת לתפארת העם היהודי, שכעת מורים לנו הם את השביל הנכון עבור כל אחד ואחת מאיתנו.