עיני העם בישראל ואזניו רותקו למהדורות החדשות בימים האחרונים; הידיעות על המתרחש במירון החלו לזרום באישון ליל, ומי שטרם הצליח להירדם, כבר לא יכול היה להמשיך לישון. התמונות רצו על המרקעים, המספרים היו בלתי נתפסים והדעת סירבה לתפוס את ממדי האסון הכבד שפקד אותנו.
דווקא בהילולא שמבקשת לציין את סיום מנהגי האבלות של ספירת העומר, ואת קיצה של המגפה שהרגה רבבות מתלמידי רבי עקיבא, אירע לנו אסון נורא כזה.
ילדים, נערים, חתנים ואבות הלכו לעולמם, במיתה אכזרית כל כך, והותירו אחריהם משפחות מרוסקות, שחלקן נכנסו אל השבת בלי שידעו מה עלה בגורלם של יקיריהן, ויצאו מהשבת, אבלות, אל בתי העלמין.
היום, כ' באייר, הורדנו את דגל ישראל לחצי התורן, והרכנו ראש. כולנו. התייחדנו עם זכרם של ארבעים וחמישה מהיקרים לנו, ילדים שלא טעמו טעם חטא, בחורים מבטיחים, אבות צעירים וראשי משפחה, שהיו ואינם. יחד, נשאנו תפילה לעילוי נשמת הנספים, ולרפואתם השלמה והמהירה של הפצועים המאושפזים בבתי החולים, חלקם במצב קשה.
לסיוע למשפחות הנפגעים באסון מירון - לחצו כאן
האובדן הנורא הזה הבהיר לנו שוב, כמה עמוקה היא הערבות ההדדית ביננו; אותו ערך שהוא לחם חוקנו, תשתית קיומנו. ראינו אזרחים ישראלים עומדים בתור כדי לתרום מנות דם לפצועים, ראינו את תושבי היישובים הערביים הסמוכים למירון מקימים תחנות ריענון למפונים ולמשפחות שהגיעו לחפש את יקיריהם הנעדרים, ראינו את תושבי שכונות תל אביב, סביב המכון לרפואה משפטית באבו כביר, מגישים מזון ושתיה קרה למשפחות שהמתינו, בלב כבד, כדי לזהות את יקיריהן שנספו באסון המחריד.
לאחר שמשבר הקורונה יצר תחושה של דחיה וניכור בקרב רבים מהציבור החרדי, ההתגייסות הכוללת של הציבור הישראלי, בימים האלה, הבהירה מעל לכל ספק, עד כמה עמוקה הערבות ההדדית ביננו, זה לזה.
האסון הנורא הזה מעלה סימני שאלה קודרים על האופן שבו ניתן היה למונעו, ואלו בהחלט יידרשו לבירור ולחקירה יסודיים, ואולם כעת, בשעה קשה זו, אין לנו אלא להיות זה עם זה, עם המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, עם המשפחות שחרדות לשלומם של יקיריהן שמוסיפים להיאבק על חייהם, להתפלל, ולבקש להינחם.
דרכי מירון אבלות, מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, ואנחנו מר לנו, עד מאוד.
הצגת כל התגובות