בהתלבטות באם תגובתי תשמש במה להתבטאותו הנפסדת של ירון לונדון, החלטתי להגיב כי חשוב שיישמע שיש גם את מה שאני קורא לה "דעת הרוב".
גם אם הזאטוט שלי היה פרוע ונהג בפראות ונתקל בקיר, הוא עדיין הזאטוט שלי. אסעד אותו, אטפל בו בחמלה ואהבה ואפעל בעתיד כדי שזה לא ישנה.
בהרחבה לנושא הקהילה החרדית במדינת ישראל, הם בנינו והם חלק מאיתנו, חלק מהעם היהודי, לטוב ולרע: אלה שמנהגיהם ואולי התנהגותם לא נראית לחלקינו, אלה שמאמינים בלימוד התורה והסבורים כי כך הם מגינים על עם ישראל, גם במחיר סיכון עצמי כפי שראינו במגפת הקורונה, בה אכן הקהילה החרדית שילמה מחיר גבוה.
גם אלה שאני מעריך שהם המיעוט שבמיעוט שממתינים לממלכת ישראל, ועד שלא יגיע משיח בן דוד אינם מאמינים בקיום מדינת ישראל.
לא מדובר בעדר תאואים שועטים אל נהר שורץ תנינים, או נפגעי צונמי בג'אווה, כפי שגורס ירון לונדון, גם אם מנהגיהם מושתתים על עובדות היסטוריות שנויות במחלוקת - זכותם להאמין בניסים, להתקהל, לקחת חלק בהילולה מבלי שיוכנסו לביקורת פסאודו אינטלקטואלית של משכיל זה או אחר!
כולם כאחד הם חלק מעם ישראל, העם היהודי, עמנו! עם שעבר תלאות כה רבות, ומנסה כיום למצוא מקומו בציון במדינה משלו, ולהבטיח לבניו קיום בטוח כאן במדינת ישראל.
בניגוד לירון לונדון, המנסה ללבות אש של הפרדה ובידול ולא חום של אחדות ושותפות גורל, והסבור שדעתו אינה פרובוקציה אלא ביטוי לדעת רבים, אני מאמין שדעתי זאת היא הדעה הרווחת והיא זאת שצריכה להישמע בחוצות יהודה ובערי ירושלים, מסר של עם אחד, מאוחד, מבין ומתחשב באחר, גם אם הוא נראה אחרת, גם אם הוא לובש "מדים אחידים מסורתיים" ומתנהג ע"פ אמונתו.
ומה שהכי חשוב ואקטואלי שנפגעים באסון המחריד במירון בני הקהילה החרדית, אני כואב את הכאב האישי והלאומי, מנחם ומחבק את המשפחות שזה עתה שכלו את יקיריהם וקורא לכולנו לאחדות ולסובלנות, ואיני מניח לזאטוט להתבוסס בדמו ללא טיפול וחמלה כי "הוא אשם"!
יש מקום להיות אחרים ושונים מירון לונדון, כמו אותו מנחם מנדל, האב שאיבד את שני בניו ואמר למנחמיו החילוניים בשבעה: "דעו לכם שמה שקורה כאן זאת האמת, אתם ואני ביחד כאובים על האובדן הגדול, מחזקים אחד את השני, לא משנה אם אתם חילוניים או חרדים "אנחנו יהודים", זאת "אהבת חינם" ולא שנאת חינם".
הצגת כל התגובות