הרבנים ש"ביטלו" את מעשה האריז"ל

ארון קודש (צילום: שאטרסטוק)

פרק ג': סדרת המאמרים אודות המעשה המיוחס לאריז"ל, בעניין רב בית הכנסת שגער באנוס הצפתי התמים, אשר הכין לקב"ה 'לחם הפנים', ובעקבות כך נענש הרב במיתה מן השמיים, וטענת הגר"ש אלתר נגד מעשה זה, הכו גלים בעולם התורני. רבים מהקוראים מגיבים ושולחים מקורות נוספים לפולמוס זה בתיבת האימייל שמוצגת לקוראים בסיומת כל כתבה.

בפרק הקודם ציטטנו את מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, והמקובל שיבלח"ט מחבר 'אבן השוהם' שליט"א שעסקו בביאור סיפור תמוה זה, ועל מקורותיו שעומדים בסתירה לפסק הנשר הגדול הרמב"ם שאין לקב"ה גוף.

במאמר זה נחשוף את סברתו של הגאון רבי יעקב קמנֶצקי זצ"ל, ראש ישיבת תורה ודעת, ויבלח"ט רבה של ירושלים העתיקה הגאון רבי אביגדֹר יחזקאל הלוי נֶבֶּנְצָל שליט"א.

בספרו 'שיחות לספר במדבר' מביא הגרא"י נבנצל את מעשה זה, אולם מקדים וכותב שהוא אינו מאמין שהסיפור הסתיים כפי שהובא בספר 'משנת חכמים' למקובל מהר"מ חגיז.

הרב נבנצאל אינו מאמין לסיפור זה כיון שאותו רב צפתי היה צריך להזהיר את היהודי התמים בנחת, כדי שלא ימשיך ויכשל, שנאמר: "הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא". (ויקרא י"ט י"ז)

בסיפור זה סבור הרב נבנצאל היה חשש לאיסורים חמורים של אותו יהודי צפתי תמים, ויתכן שגם הגבאי של אותו בית כנסת שאכל את לחם הפנים שהוטמן בשביל ריבונו של עולם ובכך אכל 'קדשים'.

עם זאת מסיים הרב נבנצאל שאותו יהודי צפתי תמים קיבל שכר על מעשהו, כיון שהוא הקריב בלב שלם, כי עיקר רצון ה' הוא 'כוונת הלב'.

גם ראש ישיבת תורה ודעת הגר"י קמנצקי זצ"ל סבר שאין סיפור זה נכון, אולם מטעמים אחרים.

כך הובא בספרו: "רבינו מיאן לסיים את הסיפור הידוע הנ"ל על הכפרי וביטל את סוף המעשה, שהרי פעולת הכפרי שאיננה תואמת את ההלכה איננה יכולה לעשות נחת רוח למעלה". (הובא בספר 'אמת ליעקב' עמ' קיג הערה 358)

הסיפור על האריז"ל שהעיד מהר"מ חגיז זי"ע והובא בספרו 'משנת חכמים' הוא על אחד מהאנוסים מפורטוגל שעלה לעיה"ק צפת בזמנו של האר"י הקדוש, ושמע את הרב של בית הכנסת דורש מידי שבת אודות 'לחם הפנים' שהיה בבית המקדש, ובימינו, בעוונותינו הרבים, נעדר מאיתנו. אותו אנוס לשעבר, שהיה עם הארץ, הבין שאין לקב"ה נחת רוח, בשל חסרון לחם הפנים בזמננו.

מכאן ואילך היה אותו אנוס מבקש מאשתו בכל יום שישי לאפות חלות ריחניות ועסיסיות בשביל ריבון העולמים, והיה מניחם בארון הקודש בבית הכנסת בו היה מתפלל. למחרת, בעת פתיחת הארון להוצאת ספר תורה, היה האנוס מביט מה אירע לחלות, וכשראה כי אינן במקומן, הבין לתומו כי ריבון העולמים אכל את החלות שהכינה אשתו, והיה מאושר על שגרם נחת רוח לקב"ה. האמת היתה, שהשמש שמח בכל שבוע לקחת את החלות לביתו.

יום שישי אחד אירע, ורב בית הכנסת, שבעקבות דרשתו התחיל האנוס להביא 'לחם הפנים' לריבון העולמים, הבחין באנוס מניח את החלות בארון הקודש. מיד גער בו: "שטיא! וכי סבור הינך שהקב"ה הוא בעל גוף, ואוכל ושותה? ודאי השמש לוקח את זה, ואתה סבור שהשי"ת הוא המקבלם – אדרבה, עוון גדול הוא לייחס גשמיות לקב"ה, שאינו גוף ואינו בעל גוף ח"ו!".

האנוס התחיל לבכות על העבירה הגדולה שעשה. לא עברו אמנם מספר רגעים, והנה הגיע שליח מהאר"י הקדוש, ומסר לרב בית הכנסת, שעדיין עמד שם והטיף מוסר לאנוס: "צו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש – מות תמות!".

נחפז הרב אל האר"י ושאל, מה פשעו ומה חטאתו שנגזרה עליו מיתה? הסביר לו האר"י הקדוש: "לפי שביטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב ביהמ"ק לא היה לפני הקב"ה נחת רוח כזה כמו באותה שעה, שהיה אנוס זה מקריב לפניו 'לחם הפנים' בתמימות ליבו".

למעשה, כפי שהובא, המעשה שנוי במחלוקת בידי גדולי ישראל האם אכן התרחש כפי תאורו של מהר"ם חגיז.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com