מי אחראי על הרעבת ילדי ישראל?

כותב השורות עם סבו מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (צילום: באדיבות המצולם)

בימים האחרונים אנו עדים למהלכים חדשים שממשלת ישראל החדשה מקדמת, אחת מהן כפי שהיא מכונה ''גזירת המעונות''. דבר זה יפגע באופן ישיר באברכי הכוללים אשר יושבים ושוקדים בתורה, וכעת יכבד עליהם עול הפרנסה.

אבל אני מנסה להבין, האם קודם לכן מצבם היה טוב? האם פרנסתם הייתה ברווח וכעת נטלו את פרנסתם?

הרי בשנים האחרונות מצבם הולך ונהיה קשה בלי כל קשר למעונות, אם בעבר ניתן היה להסתפק במלגה חודשית מהכולל הרי שכיום המצב כמעט בלתי אפשרי. נכון שנשותיהם יוצאות לעבוד ומפרנסות בנוסף לעבודות ומטלות הבית וחינוך הילדים וזאת במסירות נפש של ממש למען לימוד התורה של בעליהן, אשריהן ואשרי חלקן, אך עד כמה אפשר עדיין אין הקומץ משביע את הארי.

המצב כיום שאברכים על מנת להתקיים מגלגלים חובות ורצים מגמ''ח לגמ''ח. האם זו כבודה של תורה, האם נגזר על לומדי התורה לחיות חיי עניות ודוחק, האם לשם כיוונה התורה?!

מציאות זו נולדה לאחר חורבן יהדות אירופה, אז ביקשו גדולי התורה להחזיר עטרת התורה ליושנה שחלילה לא תשתכח תורה מישראל ויצרו מסגרות של כוללים עם מלגה חודשית, נשותיהם הוכשרו להיות מורות ומחנכות בבתי ספר. המטרה הייתה להצמיח תלמידי חכמים להכשירם להיות דיינים, רבני ערים, ראשי ישיבות ור"מים. ולשם חתרו גדולי הדור כדוגמת סבי מרן הראש''ל, הגרש''ז אוירבך והרב מפוניבז' זצוק''ל.

אלא מה שהיה נכון בעבר לא נכון למציאות של ימינו, המציאות כיום השתנתה, היום המלגה שמקבלים בכולל היא מעט מן המעט ומעטים זוכים בהמשך למשרה רבנית כלשהי ורובם כשמגעים לגילאי 30-40 עומדים בפני שוקת שבורה והולכים אל הלא נודע. מצב זה משפיע על האווירה והשלום בבית, על חינוך הילדים ועל לימוד התורה בפרט הדורש צלילות וישוב הדעת.

המשנה באבות אומרת ''יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון''

דרכה של תורה היא שחובת האיש לפרנס את אשתו וילדיו, זו חובתו המפורשת של האיש כלפי אשתו בכתובה. בעבר כך היה וכך גם נהגו גדולי ישראל.

מעטים המסוגלים לחיות חיי דוחק ולהתמסר באופן מוחלט ללימוד תורה. וכדברי הגמרא בברכות ''הרבה עשו כרבי ישמעאל [שאמר הנהג בהן (בלימוד התורה) מנהג דרך ארץ] ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי [שאמר להתמסר ללימוד תורה ומלאכתו תעשה ע''י אחרים] ולא עלתה בידם".

הזעקה כפולה ומכופלת, אברכים אין להם הכשרה מקצועית בנוסף לרצון הפנימי להתפתח לצאת ולהשפיע. ועוד, ישנם ראשי כוללים שבשלב מסוים מוציאים את האברכים המבוגרים מהמסגרת לטובת הצעירים.

ומי שיוצא לשוק העבודה, האם הוא מוכן ויש לו כלים להתמודד עם ניסיונות המקום והתקופה שיכול להשפיע על מצבו הרוחני?

צריך להתעורר ולעשות מעשה, זה אמור להתחיל בחינוך מגיל קטן, לתת ולהנחיל כישורי חיים וכלים, לחנך לעבודת ה' וקיום מצוותיו בכל זמן ובכל עת.

חובת השתדלות היא חלק מעבודת ה' וכדברי רבי זונדל מסלנט [הובאו דבריו בספר מכתב מאליהו] ''הלא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לניסים גלויים ועל כן אנו מחוייבים לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזה סיבה (והרוצה לטעות שהוא דרך הטבע יבא ויטעה) א''כ בזה נגמר השיעור אם ע''י השתדלות אף יותר קטנה יהיה מקום לטועה לתלות בסיבה טבעית'' וכל אחד לפי דרגתו כך חובתו בהשתדלות.

אשר על כן צריך לייצר מקומות עבודה שתואמים לציבור החרדי, שיהיה מגוון רחב שאמור לתת ביטוי לכישורים שניחנו בהם שעל ידם יכולים להשפיע על העולם להביאו למקום טוב יותר.

ושיקויים בנו ''ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם אלא לידך המלאה והרווחה, העשירה והפתוחה''.