ליום פטירתו: סיפור גדולתו של הבן איש חי

ציור של הבן איש חי (צילום: גיל-עד שטרן, ארכיון 'כיכר')

מה הייתה גדולתו של ה'בן' איש חי?

רבי יוסף חיים בן רבי אליהו היה ידוע בכינוי ה'הבן איש חי' ע"ש סיפרו המיוחד, נולד בבגדד, ורבו המובהק היה ר’ עבדאללה סומך.

היה מקובל, דרשן, ומנהיג, ולדרשותיו הנפלאות, היו נאספים אלפי איש.

מספרים על ה'בן איש חי', שבערך בגיל שבע נפל לבאר עמוקה תוך כדי משחק, ובבור הוא נדר נדר, שכשיצא משם, הוא יקדיש את כל חייו ללימוד התורה, ואכן, הוא ניצל בנס.

סיפור שמאפיין את דמותו המיוחדת אפופת ההוד

הַגָאוֹן הֶחָסִיד רַבֵּינוּ יוֹסֵף חַיִים זיע“א, נָסַע פַּעַם בַּדֶּרֶךְ עִם קְבוּצַת נוֹסְעִים וּכְשֶׁהִגִּיעָה שַׁבָּת לֹא הִסְכִּים הָעֶגְלוֹן הָרָאשִׁי לְהִתְעַכֵּב בַּמִּדְבָּר שֶׁבְּאוֹתו מָקוֹם, וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ נִשְׁאַר שָׁם לְבַד לְעַצְמו בִּקְּדֻשָׁה וְטָהֳרָה, וְלָעֲגוּ עָלָיו שֶׁהוּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ אַרְיֵה וְרָבַץ לְיָדו כָּל הַשַּׁבָּת לְאוֹת שְׁמִירָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עָלָה עָלָיו וְהִגִּיעַ בִּמְהִירוּת לַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ אוֹתָם אֲנָשִׁים. וְנִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, וְרָאוּ כֻּלָּם שֶמִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַל קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, הַשַּׁבָּת שׁוֹמֶרֶת עָלָיו.

דרשתו הראשונה הייתה בי"ג אלול - שלימים הוא יום פטירתו!

כשנפטר אביו בז' אלול התרי"ט, קיבל עליו ה'בן איש חי' להנהיג את קהילת בגדד, עד לאותו היום, הוא נמנע מלהתבלט בציבור.

מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא, דווקא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו, וכמובן, דרשותיו המיוחדות.

רבי יוסף חיים, נשא את דרשתו הראשונה, ביום י"ג אלול, בסיום השבעה על אביו, ומאז, הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה עד יום מותו, המעניין בדבר, שי"ג אלול הוא יום פטירתו.

רבי יוסף חיים היה דורש כל שבת לאחר תפילת מנחה גדולה, ואלפים היו נוהרים לשמוע את דרשתו הקבועה.

היה ידוע – כמלאך אלוקים!

יהודי בגדאד העריצו מאוד ה'בן' איש חי, וראו בו, לא רק גדול בתורה, אלא, היה נחשב בעיניהם כ'מלאך' אלוקים ממש.

והיו נוהגים יהודי בגדאד לומר, שאם ה'בן' איש חי היה חי בזמן בית המקדש, בית המקדש - לא היה נחרב! כי בטוח להם, שעם ישראל היה שומע בקולו...

ומאין היו יכולים לומר זאת, בכזאת ביטחה? מכיוון שבתקופתו לא היה אף יהודי שחילל שבת, או לא שמר תורה ומצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה, ואין פלא הדבר, שכאשר נפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש...

דרש בכל יום – חוק בל יעבור

קביעותו בדרשותיו ובשעוריו היו חוק בל יעבור, וכך, ניכרה מנהיגותו שהובילה את כל הציבור הרחב להכיר את ה' יתברך, ללימוד התורה ולקיום המצות.

בכל יום, הוא היה מוסר שני שעורים, אחד בבוקר, ואחד לאחר תפילת מנחה. שעורו בבוקר היה כשעה וחצי, מתוך השולחן ערוך, עין יעקב, חוק לישראל, ושיעורו לאחר תפילת מנחה, היה בפרשת שבוע ועניני דיומא וארך כשעה.

התמדתו במסירת השיעורים כסידרם הייתה במשך 50 שנה!

מידי ארבע שנים, כאשר סיים רבי יוסף חיים ללמד את סדר הלכות שולחן ערוך, היה עורך סעודת מצוה רבת משתתפים, ונשא את דרשתו שריתקה את כל הנוכחים, והכניסה בהם יראת שמים ואהבת ה'.

בדרשותיו היה רבי יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ובהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב:

"ידוע, כי לדרוש בהלכות בלבד - אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא, צריך שיהיה העיקר הדרש, ורובו בדברי אגדה ומוסר...".

וכל מי שממשיך בדרכו, רואה איך דבריו נכנסים ללב השומע...

ה'בן איש חי נשא את דרשותיו, והיה מכוון אותן לכל שכבות העם, ועל כן, היה נוהג להשתמש במשלים רבים, בסיפורי מעשיות וחידות, שהיו מושכים את לב השומעים... וכך היו שומעים גם את דברי תורתו הקדושה.

גדלותו העצומה בהלכה, ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר, גרמו לרבים להאזין ולקבל את דבריו, גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.

יחודן של דרשותיו – חידושו התמידי

ייחודן הגדול של דרשותיו היה בכך, שהוא חידש בצורה תמידית, ומעולם, לא היו שומעים שחזר על אותו הדבר פעמים, בכל אחת מדרשותיו, הוא היה מחדש ומבאר פנים נוספות, ואופנים חדשים, שיתקבלו בהערכה ואהדה מצד שומעי לקחו.

בדרשותיו, לא היה נוהג לפתוח את דבריו דברי ענווה, כפי שמקובל אצל הדרשנים, והסיבה לכך, שחשש שדווקא מתוך דברי הענווה – יגיע לגאווה.

את כל ספריו, פתח בשבח והודיה לה' יתברך, שזיכהו ללמוד את תורתו הקדושה, והיה תמיד מסיים בגילוי דעת שכל מעשיו הם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – מה שמאפיין את כל מסכת חייו, הרצון לקדש שם שמים, שיכירו וידעו כל באי עולם, שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, ודרכו היא הדרך הנכונה שיכולה להביא לאדם אושר אמיתי.

לאחר הסתלקותו – לא היה מי שיכל להשמיע דבריו כמוהו!

בכל שבת היה ה'בן' איש חי, נושא את דרשתו בבית הכנסת הקטן של בגדאד "סלאת אל זע'ירי", שהיו בו כ-1,000 מקומות ישיבה!

ודרשתו היה נמשכת כשלוש שעות! והיה דורש בענייני פרשת השבוע, דבריו היו מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות.

דרשת 'שבת הגדול': בכל שנה היה הבן איש חי דורש את דרשת 'שבת הגדול' בבית הכנסת "בית זליכה".

היו מגיעים לשמוע אותו מכל רחבי בגדאד, ומדובר באלפים רבים של אנשים מכל הסביבה, ולכן, היו נאלצים מאות רבות של אנשים לעמוד מחוץ לבית הכנסת.

הפלא הגדול היה שה'בן איש חי' היה עומד בתוך בית הכנסת, וכולם היו מצליחים לשמוע אותו, לא רק אלו ששהו בתוך בית הכנסת, אלא אפילו אלו שמחוץ לבית הכנסת, והיה הדבר לפלא שאין לו הסבר.

והיו אמרו עליו ש"השכינה הייתה מדברת מתוך גרונו" כפשוטו ממש.

לאחר פטירתו העמידו את בנו שימשיך את דרכו, ובהגיע שבת הגדול של השנה הראשונה לפטירתו הגיע כמנהג אביו לבית הכנסת "זליכה" לדרשה המפורסמת.

כבכל שנה, וכמו שחיים חיותו של ה'בן' איש חי, גם באותה שנה הגיעו אלפים רבים להשתתף ולשמוע את הדרשה, אלא, שבשעת דיבורו לא הצליחו לשמוע אותו, אלא, הקרובים אליו ממש בתוך בית הכנסת, רק הקרובים, ומי שהיה מרוחק, או עמד בחוץ, לא יכול לשמוע את הדרשה...

האנשים תמהו, ולא יכלו להבין, כיצד יתכן הדבר שלא שומעים את דבריו? שהרי, הורגלו כל חייהם, שאפשר לשמוע את דברי הבן איש חי כמו מתוך "רמקול" ממש!

ואמר הבן בקול בוכים: זה ההספד הגדול ביותר שאני יכול להספיד את מור אבי זצ"ל, שהייתה השכינה מדברת מתוך גרונו, ומתוך דברים אלה ירד מהבמה ובזה תמה הדרשה שכמעט ולא החלה.

לע"נ רבי יוסף חיים בן רבי אליהו ה'בן' איש חי, זכותו וזכות תורתו הקדושה תגן על כל ישראל, ונראה במהרה בבנין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן!