פרק ג': אחד מגאוני תנועת המוסר חניך ישיבת סלבודקא היה הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג מחבר שו"ת 'שרידי אש'. הגר"י וינברג עמד בראש 'בית המדרש לרבנים בברלין', וגדולי ישראל היללו ושבחוהו על שהמשיך דרכו של הגרש"ר הירש, והציל רבים.
בהלווייתו בתחילת שבט תשכ"ו, עסקני תנועת המזרחי מתלמידיו בברלין רכשו לו מקום קבורה בבית עלמין סנהדריה בירושלים, ובעיצומה של ההלוויה הופיע ראש ישיבת חברון הגאון רבי יחזקאל סרנא ונעמד מול נושאי המיטה, והכריז: "הנפטר יטמן שם!", והפנה את מקלו מערבה, לכיוון הר המנוחות. 'חלקת הרבנים' בהר המנוחות סבר הגר"י סרנא היא מקום יותר ראוי לקבורת המנוח.
הסופר רבי דב אליאך בספרו 'בסוד שיח', כתב על אירוע זה, שהוא מעין סיכום קולע לחייו של הגאון שצמח בישיבת סלבודקה, ובטבורו נשאר מחובר למשנתה, ומאידך עמד בראש הסמינר לרבנים בברלין.
רבי דב אליאך שכל חייו עוסק חקר גאוני ליטא ומשנתם, בשיחה עם הגאון רבי בצלאל ראקוב רבה של קהילת גייטהסהד שאלו, האם הרב וינברג מוגדר כמנהיג תורני חרדי? ונענה: "בוודאי! הוא היה יקר וחרד לדבר ה'. איש ההלכה הצרופה שחרד על כל סעיף בשלחן ערוך!". כמפורסם האדמו"ר רמ"מ מליובאוויטש נסמך לרבנות מאת הגרי"י וינברג, וגדול הקנאים האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש העריכו והעריצו, ונתן לו כבוד גדול בחתונה בתו היחידה.
הגר"ר ראקוב סיפר לרב אליאך שהסבא מסלבודקא ביקש על תלמידו הרב וינברג, והתענה ארבעים תעניות בתפילה ובתחינה לבל יחמיץ יינו ויתקלקל.
עוד הוסיף הגר"ר ראקוב שהסיבה שהגר"י וינברג לא עלה לארץ ישראל, ותחתיה בחר לישב במונטריי שבשוויץ היא; שאם ישב בארץ ישראל, יש חשש שיגררהו לפרשיות ואמירות שאינו חפץ בהם.
דוגמה אחת, שעסקני המזרחי חשבוהו שהוא יהיה אתם בפרשיית שירות לאומי, והוא אישית לא סבר שהיא בעיה הלכתית, אולם הוא הכניע את דעתו לדעתם של מרנן החזון איש והגרי"ז מבריסק.
הגר"ר ראקוב סיפר לרב אליאך שעסקני המזרחי הגיעו עד ביתו בחו"ל, ואמרו לו: "הלא אתה עצמיך מגדולי הדור, ויש מקום גם לדעתך...", אולם הגרי"י וינברג לא נכנע אליהם, והורה להם, שחייבים לקבל את הכרעתם של החזון איש והרב מבריסק. (ראה בארוכה, 'בסוד שיח', מכון מורשת הישיבות, ירושלים תשע"ח).
ספריו מפורסמים ברוב בתי המדרשות, ורבים מגדולי ישראל התכתבו אתו בהלכה. בינו לבין ראב"ד העדה החרדית הגר"מ שטרנבוך ישנם חילופי מכתבים חמים.
ישנה שמועה שהגיעו אל הגר"י וינברג משלחת של רבני המזרחי, בבקשה שימונה לראש הסנהדרין ב'היכל שלמה', שניסו להקים בניגוד לדעתו של מרנא הגרי"ז מבריסק שהחרים מכל וכל את רעיון זה.
מסופר שהגר"י וינברג בחריפותו ענה והגיב לראש המשלחת ואמר לו: "אין לי בעיה להתמנות למשרה חשובה כזו. אולם תדע לך; ההחלטה הראשונה שלי בתור ראש הסנהדרין תהיה, להכתיר אותך בתור זקן ממרא!".
בספר זיכרונותיו[1] 'לפרקים' מובא שרבי ישראל סלנטר בשנת תר"ד (1844) כששהה בעיר ווילנה, אחת מפעולותיו הייתה להוציא לאור ספרי מוסר קדומים, כגון 'חשבון הנפש' לר' מנדל מטאטנוב, וספר 'גורן נכון' לר' שלמה ן' גבירול
יצוין שהגר"י וינברג באותו מאמר, מרחיב את המפורסם שמשכילי ווילנא ראו ברבי ישראל סלנטר איש משלהם, וכשהקימו "סמינר לרבנים", המשכיל אד"ם הכהן ביקש ממנו להיות רקטור הסמינר. כמובן שרבי ישראל מסלנט דחה את בקשתו על הסף. (יש לציין שעד ימינו הרבינרים של התנועה הרפורמית, הוגים בתורת בעלי תורת המוסר, ובשינוי מספרות ההלכה, שרח"ל הם הזניחו).
עוד כתב הגרי"י וינברג שאחת ההצלחות של הגרי"ס הייתה שהוא לא היה איש של מפלגות, והוא אסף סביבו את כל הלומדים, ואיש לא ראה בו מתקן דת ולא מצא ברעיונותיו משום תורה חדשה ביהדות.
ממשיך וכותב הגרי"י וינברג שרבי ישראל סלנטר לא זז מדברי השולחן ערוך ולא מש כמלוא נימה, והיה מתמסר בנפש חפצה לכל חומרותיהם של הפוסקים ואף האחרונים. ואם נפלטו לעתים מלים מפיו שלא עלו אולי בקנה אחד עם ההשקפה מקובלת מסוימת, כותב הגר"י וינברג, "הרי שנתפרסמו אלה כחידושיו של אדם ירא שמים שהוא גם גאון חריף".
עוד כותב הגר"י וינברג שרבי ישראל מסלנט נאלץ לעזוב את ווילנה בשל שהמשכילים ראו בו אחד משלהם: "אד"ם הכהן, רש"י פין, ומשכילים נוספים שהתייחסו לרבנים באיבה גמורה, נוטים היו אל ר' ישראל, והיו מחזיקים אותו בחזקת קרוב לרוחם, ובמלחמת ההשכלה היו מסתכמים עליו: "ר' ישראל כך היו אומרים, מסכים אתנו", עפ"ל כמובן, ושקר דברו. אכן מסופר שנמלט מפניהם רבי ישראל מסלנט מווילנה לעיר קובנא שם הגשים את רעיונותיו, שאחד מהם הייתה להקים את הכולל הראשון לאברכים.
• • •
[1] א עמ' כז'
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות