טיפול זה לא משחק ילדים | כל מה שחשוב שתדעו על סערת 'חוק המטפלים'

(צילום: שאטרסטוק)

זו לא אגדה. זו מציאות פשוטה בשטח ויש לה אפילו נתונים מספריים: בבחינות המועצה לראיית חשבון, "איגוד הסמינרים בית יעקב" כבש את המקום הראשון, מותיר אבק לאוניברסיטת בר אילן, לאוניברסיטה הפתוחה ולאוניברסיטה העברית.

>> למגזין המלא - היכנסו <<

לא, זה לא נס. ולא תוצאה של מבצעי תהילים: רבונו של עולם רוצה שננהל את עולמו בדרך הטבע, אומר הרמח"ל. ובדרך הטבע, החממה של איגוד הסמינרים של בית יעקב, מאפשר לבנות שלנו, התמות, הטהורות, אלו שהחלומות והתפילות שלהן מתרכזות בלהקים בית של תורה, אלו שמוכנות ליטול על שכמן עול של פרנסה על מנת לאפשר לבחיר ליבן לראות בנועם השם ולבקר כל היום בהיכלו, הבנות האלו שלנו, היקרות, כובשות גורדי שחקים. זה פשוט: הראש שלהן פנוי ללמידה. הרצון שלהן לכבוש – עז. הן לא מוסחות במיליון מסכים ולא טרודות בהודעות וציוצים. הן שם. ראשן ורובן שם.

וזה רק הפרומיל.

בוגרות מגמות תכנות – מחשבים של הסמינרים, הן עובדות מועדפות. יכולות הלמידה שלהן – גבוהות, מוסר העבודה – ערכי, טווח הריכוז שלהן – מסונן מכל מרעין בישין.

ואם במגזרים הכלליים גנים נסגרים בגלל מחסור בגננות, ומורות הן עם שאינו נספר, הרי שהבוגרות שלנו, כן, שלנו, ומותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם חזק, הבוגרות שלנו עדיין עם ברק עיניים ותודעת שליחות מלאה אידיאלים. להיות מחנכת זה מושא הערצה ורצון, כך גדל הדור הבא, דור שרוצים לחנך אותו.

אפשר לפגוש אותן. את בוגרות מגמות חינוך. את אלו שלומדות קידום נוער. הלב שלהן רחב כמו... כמו אולם אירועים. הן אור אמיתי שנמשכים אליו פרפרים. הן יודעות איך לנתב את אהבתן, מרצן וחשקן לסייע לאלו שמתקשות. על זה הן, אנחנו, גדלנו. זה החלב והדם שינקנו.

אז לא. לא מתוך תחושת נחיתות מונע המאבק נגד חוק המטפלים.

גם לא מתוך פחד של חוסר יכולת. לא מתוך נרפות.

מטפלות מקצועיות עמוסות, בייחוד אחרי שנות הקורונה והנלווה אליהן. הן מגדילות את טווח עבודתן ועדיין, עמוסות מאד. כל אמא שניסתה למצא לילד שלה מטפלת טובה, בכירה, ומקצועית לחלוטין, מוצאת את עצמה ברשימת המתנה ארוכה.

אז כנראה שלא הדאגה לכיסן מניעה אותן.

אז ממה כן מונע המאבק? למה הקולות הלוחמים כל כך נגד חוק המטפלים, עולים בחוזקה ובעוצמה מתוך שורות המטפלים, ואולי דווקא המטפלים החרדים?

קצת על חוק המטפלים

נסביר רגע: חוק המטפלים הוא חוק שמקדמים ח"כים חרדים – חוק שמבקש שתעודה אקביוולנטית, של תואר ראשון בלימודי טיפול באומנות בסמינרי בית יעקב או במוסדות אחרים, יוכר כשווה ערך ללימודי תואר ראשון בטיפול באומנויות, והוא יספיק על מנת לאפשר טיפול נפשי.

אולי יש מי שחושב שטיפול נפשי דומה לעבודת חינוך. אולי יש מי שסובר שטיפול נפשי שווה לייעוץ חינוכי או לקידום נוער, ואם בת 20 יכולה בהחלט לעמוד מול כיתת זאטוטות ולהשקות אותן חלב ודבש, למה היא לא תוכל לשבת וליצור איתם יצירת אומנות ותך כדי כך להעלות את הביטחון העצמי של המטופלת החמודה שלהן?

אולי יש מי שסובר, שמי שיכולה להדריך ב"בתיה" יכולה גם לרומם נפשו של ילד שסובל ממצוקה זו או אחרת. והוא צודק. לחלוטין. מי שיכולה להדריך ב"בתיה" יכולה לרומם נפש, יכולה לחנך, לספר סיפורים מרתקים וליצור. היא יכולה יותר מזה: להביא המון אור ונוחם ללבבות פצועים. אבל היא לא יכולה לעשות סקשן לליחה בראות, נכון? וכנראה שהיא לא יכולה גם לבדוק מתי המטופלת שלה שואבת את החיוּת שלה מהמטפלת, במקום להתרכז בבניית חייה שלה, ומתי היא, המטפלת, צריכה להוות מספיק נוכחות חיה כדי להחיות משהו – לא קיים. לימודים שווי ערך ללימודי תואר ראשון, בין אם הם יתנהלו בכיתות יג' יד', בין אם יילמדו בהשתלמויות, לא יתחילו להספיק להבין את מורכבותה של הנפש האנושית:

המסתורים הנפשיים של הנפש, הם מסתורים דקיקים וצפופים. לפעמים צריך ללמד את המטופל לזכור את הטראומות כדי לאפשר לו לשכוח אותן, ולפעמים להיפך, הוא צריך ללמוד לשכוח כדי להצליח לחיות את החיים. על זה למשל, נכתב ספר שלם של אן אלווורז. אי אפשר להתחיל לגעת בקצהו בלימודים שווי ערך לתואר ראשון. מתי הצמיחה הנפשית היא רק פיקציה, דיסוציאטיבית? מתי משתמשים בפונקציות של "השבה" ומתי בפונקציות של "תרגום" ולמה השוני כל כך מהותי? מתי תחושת הגדלות המופגנת היא נרקסיזם ומתי תחושה של יכולות שמתחילה להיבנות? כמה דקיק ועדין זה יכול להיות. כמה עלול להחיות נפש, או להמית אותה, אם בוחרים בתגובה לא מדוייקת. האם חוק המטפלים יעמוד כאן לזכות המטופלים הצעירים ונפשם הרכה?

מהו טיפול נפשי?

ואולי השאלה הגדולה היא, האם מבינים בכלל מהו "טיפול נפשי" או שכבר הפכנו למכונה היורה את המנטרה "לך לטיפול" בכל מצב מעיק, "נשלח אותה לפסיכולוגית" בכל רגע של תהיה.

נראה ששווה להבין רגע ולהמשיג: מהו בכלל טיפול נפשי?

כאן ניפול ברשת. כי כל כך רבים וטובים ניסו להמשיג את מה שמתרחש במהלך טיפול נפשי. פרויד, אבי האנליזה, כינה את המטפל "מנתח". כן. הפסיכולוג הזה שיושב בכורסא ואינו זע, אוחז בידו סכין מנתחים ובורר בקפידה כל מילה של המטופל שלו: מה שייך להגנה? מה שייך להתנגדות? איזה דפוס מגיע מאותן חוויות ילדות שכוחות? ומה מגיע מיצרים אפלים שאין להם מוצא ומילה, אבל התכחשות לקיומם לא תועיל, אלא להפך, תעלה את זה באקטינג אאוט – ביטוי פעולה כמו – הפרעת התנהגות, חרדה, מצוקה או דכאון עמוק?

המנתח הזה, המנתחת הזו, חייבת להיות בקיאה כל כך בכל נימי הנפש, גם אלו שמודחקים, ממוכחשים, וגם כאלו שלא רוצים לדבר עליהם, לא עכשיו – בכל אופן.

יש לו דימוי נוסף, לפרויד. הוא טוען שהאנליטקאי הוא כמו "ארכיאולוג". ניסיתם פעם? לחפור שכבה אחרי שיכבה, וכל כך להיזהר, שלא לשבור מוצגים שהם אבני יסוד, לא לסדוק קירות תומכים – כי אז הכל עלול להתמוטט, אבל כן לגלות את מטמוני הנפש, לחשוף אותם ולאפשר לנו לבחור.

מלני קליין, מדברת בשפה קצת אחרת. היא מדברת על עמדות נפשיות שנעות בין עמדה סכיזופרנואידית – עמדה של שחור ולבן, של טובים ורעים, לעמדה דכאונית: מורכבת יותר, כזו שמבינה שהעולם שלנו מלא תחומים אפורים. קצת מדכדכים, אולי, אבל בוגרים יותר. לא נלהבים ומנופפים בדגלים. היא וממשיכיה מדברים הרבה על "הזדהות הלשכתית" מושג כל כך מסובך, שהשימוש בו מסובך אפילו יותר: מתי אני מרגיש את מה שאני מרגיש ומתי המטופל מפקיד בי את הרגשות שלו כי הוא לא מצליח להחזיק אותם בעצמו, ואני זה שצריך להחזיק את הרגשות האלו עבורו, ולדעת – שהם שלו: שהשנאה האיומה הזו שאני מרגיש עכשיו היא לא שנאה שלי, אלא שנאה שלו לעצמו שהוא לא יכול אפילו לדעת על קיומה, ואסור לי גם לומר לו על קיומה בתוכו, הרי הוא משליך אותה לא כדי שנשליך לו אותה בחזרה.

קוהוט, אנליטקאי יקרא לזה "תפקידו של אנליטקאי לתקן את אשר סוכל בילדות". נשמע קל? זהו, שבכלל לא. כי זה לא להניח מיטה חדשה בחדר הילדים, אלא לקחת את המיטה השבורה, המפורקת, וממנה לבנות מיטה חדשה. ובתרגום: זה לא לתת "חום ואהבה" אלא לעבוד עם גזרי עצים שבורים ושרופים: מלאי של אכזבות, נטישות, סאדיזם שהוטמע בעצמות, הזנחה, ניתוק, כעסים וקינאה, מהם ממש לבנות את מיטת החלומות.

וויניקוט הוא הפסיכולוג "הקל" אלו שרעיונותיו רכים יותר, מאפשרים יותר, גם הוא יתמקד ב"עצמי אמיתי ועצמי כוזב": מתי הילדון או המבוגר רוצים את מה שהם רוצים ומתי הם רוצים את מה שאמרו להם שהם צריכים לרצות? הוא ידבר על "שנאה בהעברה נגדית" ויבקש מכל מטפל להיות מודע לחלקי הנפש החשוכים שלו.

ג'ודי דייוויס תספר על הצורך של המטפל לראות חלקי עצמי שלו כממאירים ואפילו – גופרתיים, על מנת לא להשליך אותם על המטופל. היא מתארת שרק כך המטופל יוכל לבחור בין שפיות לבין אהבה.

זו רק הצצה למפת הדרכים שמטפל נפשי צריך להכיר. איך היא פחות תואמת ללימודי סמינר? בכתבת ההמשך.