יערות עד נגדעו, ומיליוני נהרות דיו נשפכו הן בספרות התורנית והן בספרות המחקרית בנושא שדים ורוחות.
גישות שונות ישנן לעניין, והמפורסמת היא גישת הרמב"ם ששלל לחלוטין מציאותם של שדים, ועד גישתם של רבותינו המקובלים (ולאחריהם ראשי החסידות) שנקטו ששדים היו כפשוטו, כפי שכ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש תיאר בספר זיכרונותיו שֵׁד בעיר פוזנא: "בעל גוף של תינוק, רגלים של עוף, ראש גדול כחמור, כנפים של נשר, זנב של ארנבת ופרצוף שחור כפחם". ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושבעים פנים לתורתנו הקדושה.
נזכיר את אמרתו המכוננת של השרף מקוצק שניסה להלך בין הגישות, והובא בשמו שאחרי שהרמב"ם פסק שאין שדים – הם התבטלו. ברם, לפני כן, היו גם היו שדים ורוחות.
השדים גורמים לתאונות דרכים
מבהיל לעיין בדרשתו של כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א שבין היתר אמר (בהתבסס על דברי אביו כ"ק "השפע חיים"), שישנם המדמים שאין שולטים היום שדים ורוחות רעות בעולם, כפי שהובא בשמם של זקנו כ"ק ה"דברי חיים" מצאנז וה'חפץ חיים' שסברו שהשדים עברו מן העולם וכיום אינם נמצאים.
ברם, קובע האדמו"ר מצאנז בהאי לישנא: "בוודאי אין האמת כן", וכראיה ציטט את אביו השפע חיים מצאנז: "שהדבר ברור ואמת ונתאמת לו בסימנים מובהקים, שכל תאונות הדרכים והאסונות שקורין בדרכים באים מחמת השדים והרוחות המצויים בדרכים".
האדמו"ר ממשיך ואומר שאותם שדים, רוחות רעות ומזיקים, נבראים מהרהורי עבירה, ראיות אסורות ומחשבות רעות[1].
לא רק התאונות דרכים נגרמות משדים ורוחות רעות, ממשיך האדמו"ר מצאנז, גם הפיגועים נגרמים משדים ורוחות שהם רק נראים לנו: "מרצחים מבני ישמעאל האכזריים, ובאמת המה שדים אשר נתלבשו בדמות הערבים, ובכלי זיינם הרגו רח"ל נפש מישראל".
מסיים האדמו"ר מצאנז את דרשתו: "ואלמלי ניתנה רשות לעין היו הכל רואים היאך שהשדים עומדים עלינו ככסלא לאוגיא (ברכות דף ו' ע"א)..".
בערב שבת יש שדים מיוחדים שגורמים למחלוקת בין האיש והאשה
בשם מרן הגר"ע יוסף הובא שבערב שבת חייב אדם לעזור לאשתו, כדי שלא תהיה מחלוקת ביניהם, ותצעק עליו "למה אתה ישבת כמו אפנדי ולא עזרת?".
מחלוקת, הסביר הגר"ע יוסף, תמיד היא אסורה, אולם בשבת היא אסורה ביותר, שכן בשבת יש שדים מיוחדים שאוהבים לעזור לעשות מחלוקת אז, והם כנראה מעדת קרח שמכניסים מריבות בין איש לאשתו (מעדני המלך).
האם יש איסור יחוד עם 'שד'?!
יש להוסיף פה את נידון רבותינו זצוק"ל, האם 'אשת איש' ש"נתייחדה" עם שד ורוח, האם נאסרה לבעלה? בשו"ת 'חיים שאל'[2] כתב שאת שאלה זו כבר נשאל מהר"ם מלובלין, ופסק דלא נאסרה אלא על ידי אדם, ולא ע"י שד, והביאו בעל ה'כנסת הגדולה' והוסיף "שאין לחוש בזה".
מאידך מצינו בשו"ת רבינו חיים הכהן שתמה דהרי שד מוליד מאדם, ובספר 'נחלת בנימין כתב לחלק בין אם השד "התגלה" לאשה כשהוא רוח שאז לא נאסרה, אולם אם "התגלה" לאשה בצורת אדם מגושם, אזי נאסרה האשה על בעלה.
בשו"ת משנה הלכות הביא שאין איסור "לא תנאף" עם רוחות, ופסק שאין היא נאסרה על בעלה. בהמשך דבריו דן ה'משנה הלכות' בגולם שברא המהר"ל מפראג, וכיון שהמהר"ל הביא בו את נשמתו של 'יוסף שידא'[3], לכאורה אשת איש תאסר מחמתו, דיש לומר שלא היה אלא כשד שנתלבש בגוף אנוש שאינו אוסר, או שיש לומר שכיון שיוסף שידא בא מן אדם ושד, ממילא חייב. מדעת המהר"ל נראה דדין שד היה לו ליוסף שידא, אף שהוה מן האדם ושד, ונשאר בצריך עיון.
[1] ראה דרשות חורש"י תשל"ט, פר' קרח, ועוד
[2] המקורות לסוגיה חמורה זו הובאו במסכת סוטה, דף ל"ד מש"ס המאור מהדורת 'ושננתם' בחלק 'דבר הלכה'.
[3] השד 'יוסף שידא' שד הוזכר בתלמוד בבלי, ולפי הפשט חז"ל הכירו שד זה, והיו עימו בקשר. במסכת עירובין, דף מ"ג, עמוד א' הובא "הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפר' בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא בהדי פניא בשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו אלמא אין תחומין למעלה מעשרה לא דלמא יוסף שידא אמרינהו".
- לקריאה נוספת: בצילה דמהימנותא פרשת שמות – יב – יט טבת תשפ"ב- שנה כ"ב – גיליון י"ד (תתשט"ו).
הצגת כל התגובות