והיא, כל כך רוצה. כל כך בוכה // טור דומע לחג השבועות

(צילום: שאטרסטוק)

שלושת ימי ההגבלה, רגע לפני מתן תורה. 

היא עומדת שם, ושומעת אותם אומרים על אישה אחת שזכתה. 

• מגזין שבועות המלא - כנסו עכשיו

שהיא גדולה. שהיא מוסרת נפש. שהיא מאפשרת, נותנת, דואגת. ושהיא ראויה לכל הטוב...

ולא סתם היא זכתה בו, כנראה היא עשתה משהו גדול בחיים... 

ובכלל מזווגים לו לאדם לפי מעשיו... אז כנראה אלה מעשיה הטובים...

היא שמעה אותם, והפנים שלה נרטבו שוב. 

בדמעות ההן, שהיא מכירה כבר שנים, שבכתה והתפללה וביקשה, ולא זכתה... 

והיא, שלא זכתה, למה היא ראויה? ראויה בכלל למשהו?

לא ראויה. לא לעצמה ולא לאחרים. 

נתונה בביזיון פנימי וחיצוני. 

כואבת ונכאבת. ימים ולילות. חגים ושבתות. 

כל רגע שבו הוא מדפדף בעוד משהו, וזה לא דף הגמרא, הלב שלה מתכווץ לאפס. 

כל רגע שבו הוא יושב על הספה ככה סתם, היא רואה בענק אותיות קידוש לבנה צועקות לעברה, 

מה יהיה על הביטול תורה שלו?

??

וזו שעה אחת. ועוד שעה. ועוד שעה. וימים ולילות, ודמעות, ותפילות. והיא עדיין רוצה. 

כל כך רוצה להיות גם שייכת לגדול הזה, שיושב ימים ולילות מול הסטנדר והגמרא, ושהיא תרוץ אחריו בשמחה של קדושה, לאיש קדוש, להביא לו תה וקצת עוגה. 

כל כך רוצה. כל כך בוכה. 

כמו לאה. ממש. נפלה בחלקו של עשו. 

•

עכשיו כולם מקבלים את התורה, והיא תראה אותן מקבלות גם. 

הן תעמודנה בעזרת הנשים, ותסתכלנה בגאווה. 

הנה הוא עכשיו מסיים את המסכת האחרונה... הילדים גם הם עומדים לצידה, גאים כל כך, זה אבא שלנו. כן זה הוא. לומד תורה. 

והיא תשב בצד, מאנה להינחם על בניה, כי אינם.  

•

הם למטה במגרש המשחקים יחד איתו. קופצים ורצים ממגלשה למגלשה, והיא מחכה להם שישובו, הם מגן המשחקים והוא מעבודתו. 

הוא באמת אדם יקר. מוסר את נפשו למען המשפחה, נותן מכל מה שיכול וגם ממה שאין לו. משתדל לעשות את רצון השם, להיות ירא שמיים, ואוהב את השם. 

אמנם לפעמים לא מתפלל במניין, אך מתנדב בארגוני ההצלה ומציל חיים. כאילו מקיים עולם ומלואו.

אמרו לה אנשים שזה חשוב וגם חשוב מאוד לדאוג לפרנסה ולבני ביתו.

אך יש לו גם חברים, שהם פחות טובים, שמעשנים כל מיני חומרים, כמו סמים.

אמרו לה, שאם יש בו יראת שמים ומידות טובות זה העיקר בחיים.

אמרו לה גם, שהילד שלה לא יכול להתקבל לחיידר השכונתי. כי אבא שלו...

אמרו לה...

והיא יושבת פתח האוהל, מתפללת. מבקשת לזכות.

היא יושבת פתח האוהל מחפשת אותו, אולי הוא יבוא...

היא יושבת פתח האוהל, חולמת ובוכה בתפילות.

ויש שם בבית שלהם גמרא. ההיא שקנתה בהתרגשות ובשמחה, בגילה דיצה ורינה, שוכבת עכשיו מחוסרת הכרה. וכמה שהיא מנסה לעורר את לבבו, הוא באמת מנסה, אבל הוא לא מסוגל. קשה לו כל כך להתרכז הרבה זמן. הוא איש של עשייה, ואיש של חסד. ומזכה את הרבים ומסור ומפרנס, אבל כל זה איננו שווה לה.

•

והדמעות האלו והכאב הזה אין להם שם. ואין להם מקום. ואין להם נחמה.

כי מי ינחם את האישה שחלמה על התורה וביקשה את התורה והתפללה על התורה, על התמדה, דביקות, אהבה, קדושה, טהרה, שמחה.

כי מי ימלא לאישה הפשוטה את מקומה של האהבה לתורה. שכל רצונה היה לזכות לה.

כי מי ישמע את הזעקה הכואבת של הרגליים הדורכות על הקרקע החמה, היבשה והקוצנית, כי אין מים אלא תורה.

ומי ינקה את האבק של הבושה המצטבר בגרם המדרגות של הכניסה לבית, כשהכול רואים אותו ככה. כמו שהוא, במקום שיגרוס ש"ס ופוסקים?

ומי ישיב אל ליבה את שמחת התורה, כשאין ספר ואין תורה. ואין סטנדר, ואין נדנוד ודלת סגורה?

ומי יספר על שהמתינה. והיא עדיין ממתינה ומחכה. רואה את השכנות שמחכות לבעליהן, והיא מחכה ליום לחכות גם כן.

גם היא רצתה לשבת פתח האוהל, ולשמור על הגדיים בשמחה של קדושה, כשהיא אומרת "אבא שלנו לומד עכשיו תורה".

ומי ישמח אישה שדמעתה על לחייה על שאין לה, שלא זכתה?

•

ויושב בשמים רואה אותה. את האישה הזאת, שמגדלת את הילדים שלה ללא קול התורה והגמרא. שזה כל חפצה.

רואה אותה את האישה שמגדלת את בניה באור על הפנים, ללא אור של בית המדרש. שזה כל חפצה. 

רואה אותה, שמגדלת את ילדיה בשמחה ובאהבה, אף שאין אהבת תורה. שזה כל חפצה. 

רואה אותה, את האישה הזאת שמגדלת את בעלה לגדולה בגבורה ובאהבה. 

רואה אותה הולכת לידו פסיעה אחר פסיעה, צועדת איתו צעד בקצב של צב, ומאמינה בו בכל יום שיבוא. 

רואה אותה, גיבורת ישראל בקרב, שגם כשאין לה את הקצין בסיירת מטכ"ל, והוא איש פשוט, עומד בשורות האחרונות של הפשוטים, היא אחריו. לא מתייאשת. רק מחכה וממתינה. שהינה יום יבוא והוא יבוא. ונזכה.  

רואה אותה, את גיבורת ישראל בקרב, ויודע ש"בזכותן עתידים להגאל".