פרק ב': אחד מההיסטוריונים הנודעים ביותר בעם היהודי הוא הד"ר צבי (היינריך) הירש גְרֶץ אשר חי ופעל בין השנים 1817 – 1891 (למניינם).
ספרו ההיסטורי "דברי ימי ישראל" עורר התנגדות בקרב גדולי ישראל כמורו ורבו לשעבר רש"ר הירש שפרסם ב'ישורון' סדרת מאמרים כנגדו ספרו. גם רבי יצחק אייזיק הלוי הוציא סדרת ספרים בשם "דורות הראשונים", שנועדה להפריך את שיטתו של גרץ.
למרות שגרץ נחשב כאבי אבות היהדות הקונסרבטיבית, הסופר החסידי ר' אהרן מרקוס צטטו בספרו 'החסידות', ומשום כך המתרגם של ספר זה ר' משה שנפלד ספג ביקורות מאת הרב רפאל קצנלבויגן מנהיגה הרוחני של תנועת "פועלי אגודת ישראל".
בצעירותו למד גרץ בישיבה בוולשטיין תלמוד, ובמקביל בכוחות עצמו למד לימודי חול ושפות.
לאחר שגרץ הצעיר נדחה בידי שלטונות פראג כשניסה להתקבל ללימודים אקדמאים בעיר, הוא פנה לרבי שמשון רפאל הירש (שכיהן אז כרבה של העיר אולדנבורג), שהסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. במשך שלוש שנים שהה גרץ בביתו של רש"ר הירש, ואז קיבל משרה של מורה פרטי בעיר אוסטרובו (היום בפולין).
גרץ למד באוניברסיטת ברסלאו היסטוריה, פילוסופיה, ומדעי המזרח ופיזיקה, והתפרסם כאשר התבטא באופן חריף וכתב כנגד ראשי הרפורמים דאז אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. אלו החזירו לו במילים חריפות לא פחות: "גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל".
הד"ר האורתודוקס הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר מייסד בית המדרש לרבנים בברלין העיד על עצמו ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי גרץ: "עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, ישועים וכופרים ממש כמוהו".
כמו רבים מהמשכילים גרץ הסתייג מהחסידות הקבלה ומהכמיהה למשיח אישי בדמות ישיש מזוקן רכוב על חמור. לדבריו "משיח בן דוד" הוא לא דמות, אלא תקופה מועילה לעם ישראל (מעט דומה להגותם של חלק מהציבור הדתי ציוני בימינו). גרץ תמך בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו.
גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת תרל"ב (1872), והתפלל בבית הכנסת החורבה מה שגרם להכרזת חרם כנגדו מאת רבי יששכר בער צוובנר (בנו של הגאון רבי אברהם שאג-צוובנר) בשם חו"ר הונגריה.
121 רבנים במחאה גלויה נגד תלמיד החת"ס בעל ה'יד אלעזר' זצוק"ל שתמך בהיינריך גְרֶץ הקונסרבטיבי
בשנת תרכ"ד (1864) כתגובה למאמר מאת כומר קתולי שבא להוכיח כביכול שהנביא ישעיהו בפרק נ"ג התנבא ש'אותו האיש' שר"י וימש"ו הוא המשיח (עפ"ל), פרסם ההיסטוריון פרופ' צבי (היינריך) הירש גְרֶץ מברסלאו מאמר בנושא משיח בן דוד, ששלל כמובן את דעתו הכוזבת של הכומר הנוצרי.
אלא שהמאמר עורר סערה רבה בעולם היהודי והנוצרי, והתיאולוג הקתולי האנטישמי סבסטיאן ברונר תבע את גרץ לבית משפט בעוון ביזוי הנצרות והיהדות, ובמקביל מאה ועשרים רבנים חרדים חתמו והגדירו את גרץ כאפיקורס.
התרגום של כותרת מאמרו של גרץ הוא בערך כך: "התנערות השבט היהודי מזקנתו ושיבתו לבחרותו". במאמר זה גרץ הגיב וטען שפרק זה בישעיהו נ"ג מדבר על האומה הישראלית[1] והתחדשותה כתקופה שמוגדרת כמשיח, אולם לא על משיח אישי, אלא כוונת הנביא לכללויותיה של האומה הישראלית שתתעורר לתפקד כעם עתיק יומין.
גרץ לעג במאמר זה לפרשנים הנוצרים שפירשו את פרק נ"ג בישעיהו למשיח האישי, וכך נעשה רעש גדול הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים.
העיתון הרשמי של הכנסייה הקתולית הזדעזע ממאמר זה של גרץ, ותבע את עלבונה של הנצרות. העיתון הנוצרי התלבש באצטלה דתית סובלנית ויצא רשמית גם להגנתה של הדת היהודית, והאשים את גרץ בהשמצת שתי הדתות.
הפולמוס עורר לא רק כתבות בעיתונות התקופה, אלא בית המשפט המחוזי תבע בפועל את גרץ ואת עורך השנתון הפוליטיקאי והסופר ד"ר לאופולד קומפערט בו פורסם מאמרו של גרץ.
התובע בעיר וינה לינבאכר כתב "מנקודת הראות הנוצרית האובייקטיבית מדובר גם בהפרה של ההפרעה לדת על פי סעיף 122 לחוק העונשין", והמשיך וטען שתורת הנצרות נולדה על ברכי היהדות ועודנה מושרשת בה. האמונה בקדושת כתבי הקודש לדעתו, משותפת לשתי הדתות, שהרי שתיהן מאמינות בביאת המשיח כשליח השם שתפקידו להביא גאולה לעולם. התובע ציטט את העיקר השניים עשר מעיקרי האמונה של הרמב"ם שאומר: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
מכתב התביעה אנו למדים את הגותו של הד"ר גרץ שלדבריו העם היהודי הוא בעצמו המשיח שמתפקידו לגאול את עצמו על ידי התחדשות פנימית במובן של "חדש ימינו כקדם", ולא על ידי ציפייה לביאתו של משיח אישי רכוב על חמור לבן.
לא רק גרץ הואשם, אלא גם ד"ר קומפערט שפרסם את דבריו של גרץ. הראשון הגיב לכתב התביעה שלפי דעתו אין ביהדות מונח של יהדות אורתודוקסית, ובאשר למשיח האישי, טען העורך שגרץ לא כיון לשום לעג, והוא בסך הכל חזר על דברי פרשנים יהודים ונוצרים קדומים.
בית המשפט הנוצרי הזמין שני אישים יהודים רב ואב"ד העיר וינה הגאון רבי אלעזר הורוויץ מחבר 'יד אלעזר' ונכד הגה"ק ההפלאה זי"ע, ואת דרשן העיר יצחק נח מנהיימער שיביעו את דעתם בנידון, ובפרק הבא נתעמק בעדותם.
לקריאה נוספת: המשיחיות היהודית בעידן האמנציפציה – ממלכות בית דוד לסוציאליזם של אחרית הימים, ד"ר יעקב קולר, אדרא, בית להוצאת ספרים אקדמאים.
•
[1] יצוין שכבר רש"י ביאר את ישעיהו נ"ג שמדבר על עם ישראל כמשיח, ובניגוד לחז"ל שביארו (בבלי סנהדרין צח, ב) שהפרק מדבר על משיח. מעניין שישנם שהבינו שרשי לא ביאר כחז"ל כי בתקופתו היו ויכוחים רבים עם הנוצרים, ורש"י נלחם בהם, ולכן ביאר שלא מדבר על משיח אישי כי הנוצרים ביארו לשם אותו האיש. מה שגרץ עשה הוא צירוף של חז"ל שביארו על משיח, וצירף ביאורו של רש"י שהמדובר על עם ישראל.
הצגת כל התגובות