שלום לך אח חילוני יקר.
חודשים רבים אנו נמצאים משני צידי המתרס. חודשים רבים אנו נאבקים איש באמונתו הדמוקרטית, חדשים רבים אנו מבקשים לנו צדק.
השבוע הוכרע הסיפור, אך יום של שמחה גדולה או הרגשת ניצחון - לא היה לאף אחד מאיתנו.
ראיתי השבוע שרענן שקד ["ידיעות אחרונות"] כתב טור ושמו "פחד". הוא פירט שם נושאים רבים המפחידים ומבעיתים אותו ואת אחיו החילונים בעתיד השחור הצפוי להם במדינה. שקד - כותב מחונן, ידע להעביר מסר המסביר מה הן החרדות מהן בנויה ההסתכלות העתידית של הציבור החילוני בישראל. כדרכו, שקד כמובן הפריז והגזים - הוא יודע שרעייתו לא תהפוך לשפחה, הוא יודע שילדיו לא יוכרחו לשמור שבת ושאף אחד לא ימנה את זרקא ליו"ר "יד ושם" – אך עדיין היו שם בטור נושאים רבים שיש להניח שהחילוני המצוי ירא וחושש מהם.
אחי, הרגשות שלך מדברות לליבי, אני כן יכול להבין את חששותיך בחצי השנה האחרונה, למרות שרבות מנבואות הזעם הינן דמיונות מופרזים המתווכים לך על-ידי גורמים אינטרסנטים... אך תרשה לי להעיר שאני לא בטוח שאתה חשוף למצוקות וחששות המגזר שלי בעשרות השנים האחרונות.
הרשה לי נא, לספר לך במעט על החששות והחרדות של הציבור הדתי והחרדי ממנו אני בא. כנער חרדי, המרחב הציבורי לא ספר אותי מעולם. מודעות פרסומת עם החפצת נשים מילאו את הרחובות בהן סבבתי כשיצאתי מהישיבה הביתה. נחשבתי לאזרח סוג ב', לישראל השלישית או הרביעית. אנשים בזו ללבושי השונה ולמרות שחונכתי כי לימוד התורה שלי והתנזרותי מחיי העולם הזה הינם ערך עליון של מקיים התורה וממשיך המסורת המשמרת של העם שלי - ברחוב קטלגו אותי תמידית כ"משתמט" ו"מוצץ דם".
גם בבגרותי הפחדים והחששות לא תמו. מיטב חברי משפחתי הדתית, אנשים שהם מלח הארץ הזו, לוחמים ומתנדבים, בוזו, הוכפשו ונודו. לא ספרו אותם בזמן "הסכמי אוסלו", לא התחשבו בהם כשנתנו נשק לפלסטינים, וכשרבין ע"ה נרצח בידי בן עוולה, הואשמנו כולנו (עד היום) במותו הטרגי... בהמשך אנשי הציבור הזה גורשו מביתם ב'עוטף' ללא תמיכה מורלית וללא חמלה ציבורית או תקשורתית, פעמים רבות בעידוד ובשמחה של אלה אשר עד היום שואלים "מה אתם בכלל עושים שם? מגיע לכם"...
הפרוגרסיביות והמתירנות בכל תחומי החיים רק הולכות ומתגברות. בחינוך, בתרבות, במרחב הציבורי ובשאר תחומי החיים. לנו כשומרי תורה ומצוות המציאות הזו הוסיפה עוד ועוד חומות ומחסומים מול הציבוריות הישראלית. זה בסדר, זכותו של הרוב החילוני לחשוב ולהתנהג כך בארצו, אך הזכות הזו לא הרגיעה את החרדות והחששות שלי אז והיום, היא בעיקר העצימה אותן… ועדיין, פעמים רבות, למרות כל אלה, ניסיתי להיות גשר וחיבור לשני האחים היושבים כאן במדינה.
בנובמבר האחרון - לאחר חמש מערכות בחירות סוערות, הוקמה כאן ממשלת ימין 'על מלא'. גם אם לא כל 46 מנדטיה רצו את כל מסריה - רוב בוחריה הצביעו לשינוי. גם במערכת המשפט הישראלית. אולי נציגנו לא היו מגדולי המסבירנים, אך הפעולות אליהן הם חתרו היו שיקוף מוחלט של רצון בוחריהם. אנו ביקשנו שינוי. שינוי שלא אמור לפגוע באורחות חייך, לפעמים אפילו ההפך.
בחודשים האחרונים הבנו שהרצונות שלנו מתנגשים. אולי לא בגודל ובמתאר שמייצגת התקשורת, אך בוודאי שישנם כאן הבדלים בהשקפת עולמנו. מחאת הסרבנות וליבויה ע"י גנרלים מתוסכלים ופוליטיקאים כושלים מהעבר, והלחץ המטורף והבלתי לגיטימי שהפעילו ראשי המהפכה, הכריחו את הממשל הנוכחי להפגין משילות ולהעביר את החוק שעבר השבוע על אפכם וחמתכם.
הימין - כך אומרים הבריות - אף פעם לא ידע לשלוט, חייבים היינו להוכיח אחרת.
עכשיו, כשהמערכה קצת נרגעה, שבצד אחד ישנם את אלה שקיימו הבטחה דמוקרטית לבוחריהם ומצד שני ציבור לא קטן שבטוח שסוף הדמוקרטיה כבר כאן, עכשיו הלב פתוח. עכשיו ישנה הזדמנות לשיח נכון, להקשבה, הכלה, שינוי ופרגמטיות לטובת שני המחנות המדממים.
אחי החילוני, תירגע. לא תקום כאן מדינת הלכה, לא יבוטלו זכויות הנשים והמיעוטים. גברים תל אביביים לא יתהלכו עם קפוטות ונשים לא עם רעלות. ישנם משני הצדדים קיצונים, שורפי אסמים, אשר ניסו, מנסים וינסו להפחיד או לערער אותך וגם אותנו. יש להם את האינטרסים הצרים שלהם, אבל לא יעזור להם, המציאות הדמוקרטית והיהודית של ישראל יעמדו על תילם.
היה כאן זמן רב של כעס, תסכול ופחד, גם אצלכם, גם אצלנו... אבל הלב פתוח לקשר, להידברות ולחיבור. עדיין רב המשותף על המפריד. די להפחדות, אחים אנו. עם ישראל חי.
אחיך החרדי, ישי
הצגת כל התגובות