התל-אביבי שפגשתי בסיני לימד אותי על הכותל השומם // זלמן שטוב

לפני שנה ישבתי בחולות סיני עם ישראלי שפגשתי. מפגש קצוות מרתק, כזה שלעיתים רחוקות מתרחש בתוך תחומי ישראל - תל אביב וירושלם.

המפגש לא היה בחסות עוד איזה ארגון לקירוב לבבות, איחוד מגזרים וכל שאר הסיסמאות השנונות שהיום נהוג להשתמש בהן. לא היו צילומים מחוייכים אחריו, ולא היה פרסום ברחבי הרשת על עוד ערב מוצלח.

היה בו משהו פשוט, מהסוג שקורה בלי שום הכנה, בספונטניות גדושה בחול ים, בתנועות גלים קצובות של גאות ושפל, ובלב סקרן של שני נוודים שלא באו לשנות כלום בעולם חוץ מאת עצמם. אולי.

בשיחה בת ה-7 שעות עם ארז נענו באי-די-דיות משעשעת בין קטבים שונים, השינויים הפרוגרסיביים שהעולם עובר לעומת קדושה עתיקה, בין השיגעון של ירושלים לבין הנורמליות התל-אביבית. נגענו בזוגיות ונגענו בלבד. ייתכן אפילו שהמילים דיקטטורה ודמוקרטיה עלו, ושנינו חייכנו, כי כאן בסיני לכל דבר יש משמעות קצת שונה ונטולת משקעים.

תמיד אחרי שיחה ארוכה, סרט ארוך וכו' אנחנו זוכרים באופן כללי את מה שהתרחש, אבל ישנן נקודות שנגעו לנו בלב, ואלו נשארות איתנו זמן רב אחרי.

אחד מהנושאים הללו היה הכותל - שריד בית מקדשנו, המקום שבו אני מרגיש איך שמים וארץ מתחברים יחד בהרמוניה על-טבעית. אני דיברתי בלהט על אותן אבנים עתיקות, והתרגשתי מכך שיש מקום בעולם שאיננו בעולם, והוא מצידו אמר שאיננו יכול לבקר בכלל בכותל, 'מרחב של צער', הוא קרא לו, 'ואיך בכלל אפשר להכנס למקום מדכא שכזה'.

אני לא חושב שיש תשובה לרגשות של אדם אחר, ואני חושב שיותר מידי אנשים מנסים להסביר לאחרים למה התחושות שלהם לא נכונות. אז שתקתי, כי אנחנו לא בישראל והישיבה שלנו איננה תחרות מי צודק ולמה השני טועה.

כשחזרתי לארץ נסעתי לכותל, וכשרגלי נושאות אותי דרך הרחבה הגדולה, אני אוהב לעצור לדקה או שתיים, להתבונן על הכותל מרחוק, להרהר, ורק אז להכנס, ככה קבוע. תוך כדי העצירה התחושות של ארז הדהדו בתוכי, וניסיתי להבין למה אני מרגיש אחרת, איך זלמן תופס את ה'מרחב המדכא' של ארז.

יש לנו בחיים כל כך הרבה קצוות של תחושות שפועמים אי שם בתוך הלב, אבל לא הצלחנו להגדיר אותם, כיוון שלא שאלנו את השאלה הנכונה, כיוון שזרמנו עם התחושה ולא העמדנו אותה בתוך כדור בדולח והתבוננו עליה מקרוב. זה קורה קצת בגלל פחד וקצת בגלל העצלנות.

הפעם, כשהכותל נפרש לעיני, כשהאנשים הבוכיים עמדו שם, כתף לכתף בין צעקות 'מעייריב' ודומיהן, הצלחתי לצמצם את התחושות.

אין ספק, אבני הכותל ראו דמעות יותר מכל קיר אבנים בעולם. לבבות נשפכים מילאו את החללים שבין הסלעים שפעם היו מסותתים להפליא, ואלו, עומדים שם מקשיבים, בדממה מסולעת ודמועה.

אך אותו כותל הוא גם המקום שאותם אנשים באים אליו אח"כ, כשהישועה נתנה אות, כשפתאום הצרה התהפכה ואפשר לראות קרניים של אור.

המרחב הזה שמקבץ אליו נדחי עולם הוא מקום של תקווה, ואין תקווה אלא במקום שתחילתו בצער, אך אותו הצער, הוא רק תחילתו של מסלול ארוך - השביל שנקרא הודייה. התקווה מחברת אותם יחד לכדי סיפור אנושי, ליצירה אישית של כל אחד ואחד מאיתנו, שנכתבת בספר האבנים הדומעות.