בשעת צרה - עם ישראל נבחן באמונתו, בחוסנו ובאחדותו. זהו המסר אותו אני חווה מתחילת ימי המלחמה שניחתה עלינו באופן פתאומי עם מתקפת טרור אכזרית וברברית שלא ניתנת לתיאור.
>> למגזין המלא - כנסו
תוך כדי שהכאב, היגון והתסכול נמצאים בכל פינה, כשהם עטופים בזעם על מחוללי הרוע, שליחי הטרור - זכיתי השבוע באופן אישי להתחזק ולאגור כוחות של אמונה ולכידות חברתית, דווקא אצל אלו שהיו זקוקים יותר מכולנו לנחמה.
השבוע, ניגשתי לבקר בביתם של מספר משפחות היושבות שבעה על מות יקיריהן. רציתי להביע את הערכתי הגדולה לקורבנם והקרבתם, אך במקום למצוא שבר וכעס פגשתי הורים יוקדים באמונה תמימה, בחוסן אדיר שבקע מהם כמו אור יקרות.
עידו, אביו של סמל בן רובינשטיין הי"ד מהוד השרון, מדריך מחונן בשירות קרבי, שנפל בקרב עם המחבלים בעיצומו של יום השבת - הפתיע אותי עם עוצמת אמונתו היוקדת - תוך כדי שהוא מאיר אליי פנים ומתנצל שהוא צריך לקבל את פניהם של המנחמים הרבים שפוקדים את הבית.
"לא האמנתי שהבן שלי, כל כך חזק באמונתו ותפילתו", הוא משתף אותי בגאווה על אופיו של בנו. "אין לי תלונות", הוא אומר ונוצר את הכאב, "הכול נגזר עלינו מבורא העולם, הוא זיכה אותי לבן צדיק וגיבור כזה והוא החליט לקחת אותו אליו תוך שהוא נלחם להגן עם עם ישראל בקרב פנים אל פנים עם המחבלים".
במפגש הבלתי אמצעי הזה, באתי לעודד ויצאתי מחוזק.
האווירה בבית משפחת רובינשטיין לא הייתה קלה, בני משפחה וחברים התאספו וביקשו לעצור ולהכיל את הזיכרונות. בצד השולחן פגשתי את סבו של המנוח, אלי, כשהוא שותק ונחבא אל הכלים.
בחרדת קודש ניגשתי אליו וביקשתי ממנו לשתף אותי בתחושות. הוא חייך אליי ואמר שהוא יודע שהנכד שלו נהרג באמצע שליחות שהוא כל כך אהב - להגן על עם ישראל. "המוות שלו הוא המשך החיים שהיו לו, במסירות ובטוב לב שלא נגמר". בכל הכנות, כששמעתי את הדברים - דמעתי. מעל המילים ריחפה עננה שקטה של אמונה תמימה. כזו שעוטפת. מחבקת ומרוממת.
בגאווה בלתי מוסתרת, סיפרו לי האב והסב השכולים - על רוחו הטובה, שמחת החיים ואהבת הזולת שהייתה לבנם - נכדם. ואני, הרכנתי ראש כדי ללמוד מקרוב על אמונה בלתי נגמרת וביטחון בצדקת הדרך.
כשיצאתי ברטט מבית המשפחה הגיבורה הזו - הפסוק שעלה במחשבתי היה "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים".
מי יתן ונזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות במהרה.