גורל 'החזנים התאומים' // אופיר סובול

היום ומחר, י"ב וי"ג בשבט, אנו מציינים את פטירתם של "החזנים התאומים":

"הרמב"ם של עולם החזנות" - החזן פנחס בן מרדכי מינקובסקי - 99 שנים לפטירתו.

"גאון החזנים" - החזן יהודה לייב בן קלמן גלאנץ – 59 שנים לפטירתו.

"מה שהביע הרמב"ם במילים העניק לנו מינקובסקי בצלילים" – כך הגדירו את מי שכתב, ושנכתבו עליו מאמרים וספרים רבים כמו מינקובסקי.

פיני מינקובסקי - חזן, מלחין, סופר וחוקר המוזיקה היהודית, נחשב ל"ספרא רבא" וכתב מאות יצירות. לצערינו, מתוכן נשתמרו רק 61 יצירות.

הוא ניהל מלחמת חורמה נגד החזנים, שהעלו פרקי תפילה על תקליטים. הוא אסר להקליט את מאות יצירותיו, ועל אף שהוצע לו הון רב בעבור הקלטות אלו, הוא לא הסכים שקולו יונצח במכשיר הגרמופון, שמתנגן "בבתי מרזח ובבתי קלון", לדבריו.

שתי היצירות המפורסמות ביותר, שהונצחו (לאחר מותו), ומושרות עד עצם היום הזה הן: "לכבוד החנוכה" ו"שיר המעלות", שהקליט ופרסם קרוב משפחתו, ובן עיירתו - החזן יוסל'ה רוזנבלט.

"יורשו של מינקובסקי", או "מינקובסקי הצעיר" – כך קראו ל לייב גלאנץ בראשית דרכו החזנית. עוד סמוך לגיל הבר-מצווה, גלאנץ הצעיר שקד על מאמריו של מינקובסקי. כמוהו, גם פרסם מאמרים ומחקרים על מהות המוזיקה היהודית ועל מקורותיהם של נוסחאות התפילה השונות. הוא הגן בתוקף על מקוריותה של המוזיקה היהודית, ונלחם כמינקובסקי, באלה הטוענים כי אין מוזיקה יהודית כלל. כן נלחם, נגד: "הניגונים הזרים הפוגעים במהות התפילה, ונגד החזנים השרים פרקי תפילה בנעימות אופראיות ואחרות, ושמים עצמם ללעג ומבזים את מהותה של התפילה" – לא פחות!

אמרו על גלאנץ, שתפילתו מזכירה מאוד את תפילתו של מינקובסקי, ואף הוסיפו בשנינות, כי כפי שהקהל של מינקובסקי, בבית הכנסת הגדול באודסה, לא הבין תמיד את תפילתו, כך לא מבינים תמיד את תפילתו של גלאנץ.

הסופר אליעזר שטיינמן כתב: "איש שיחו של גלאנץ, בהיכל זמירות ישראל, הוא מינקובסקי – פאר החזנים בתקופה הקודמת. בזמן הזה, במאה ה-20, אין שלישי להם הראוי להיכנס במחיצתם".

ארגון החזנים של ארה"ב ארגן ב 3/2/1924 (בדיוק היום לפני 99 שנים) קונצרט ענק באיצטדיון ה"מדיסון סקוור גארדן", בניו-יורק. בין גדולי החזנים שובץ, כמובן, גם פיני מינקובסקי. מינקובסקי, מלווה במקהלת ארגון החזנים הענקית, היה אמור לבצע את היצירה המרכזית של הערב - יצירתו של זאוול זילברטס: "היה עם פיפיות", אך רצה הגורל והוא נפטר שבועיים לפני הקונצרט. הקונצרט אמנם, הוקדש לזכרו ולנו נשאר רק לדמיין, כיצד היה מבצעה. לשם כך פניתי לעזרתו של ארכיון "יובל", שגם הפעם לא אכזב...

את "היה עם פיפיות" ביצענו לראשונה בקונצרט ההצדעה לחזנים משה גנטשוף וישראל שור, שקיימנו בשנת 1990. מי שביצע את היצירה היה לא אחר מאשר החזן הנפלא, דוד בגלי - שהשבוע ציינו 16 שנים לפטירתו. בהאזנה לביצועו המרטיט של בגלי ליצירה המפוארת הזו, אפשר לדמיין טוב יותר, כיצד היה מבצע זאת, מי שהחזיק במשרה המכובדת ביותר בעולם החזנות כחזן ראשי באודסה, מי שגדולי עולם החזנות דאז סגדו לו.

הדמיון בין "האחים" מינקובסקי לגלאנץ די מבהיל, וגם הגורל לא פסח על כך:

מי שהקדישו את כל חייהם לשירה נפטרו דווקא בצמוד ל"שבת שירה" - האחד טרם כניסתה, והשני עם צאתה.

שניהם נפטרו באותו הגיל – ס"ה שנים, ובהפרש של 40 שנה בדיוק.

שניהם כתבו מאות יצירות, ועל שולחנם נמצאה יצירה בלתי גמורה:

על שולחנו של מינקובסקי היצירה: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", שכתיבתה נפסקה בדיוק במילים: "ואתה עתיד ליטלה ממני".

על שולחנו של גלאנץ ה"חצי קדיש" לשבת, שכתיבתה נפסקה במילים: "בחייכון וביומיכון".

עיריית ת"א קבעה רחוב על שם מינקובסקי בקרית שלום. לימים, כשביקש עקיבא צימרמן לייחד רחוב גם על שמו של גלאנץ, לא נמצאה אופציה פנויה מלבד זו, סמוך לרחובו של מי? של מינקובסקי כמובן.

יהי זכרם ברוך!

שבת שלום וצפייה מהנה