פרק ה'
מהומה נשמעת בצדו השני של הקו ולאחריה שקט. חולפים מספר רגעים, ומישהי אחרת, צעירה יותר, מרימה את הטלפון, ומבקשת את פרטיה של סוזן.
לא חלף שבוע, כשסוזן נכנסת בצעדים מהוססים לביתה של סופי הזקנה. שרה, אחותה של סופי, ורוז, בתה, מקבלות אותה בדמעות. כבר בפתח, עוד לפני שמישהי מהן הספיקה לפתוח את פיה, הן מסתכלות אחת על השנייה בתדהמה. סוזן דומה לשתי הנשים דמיון מדהים. גם ללא בדיקת ד.נ.א. אפשר לקבוע במבט אחד: סוזן שייכת למשפחה.
הן נכנסות לסלון הבית ושם, על הספות הרכות שסופגות לתוכן את המתח הרב, שומעת סוזן את הסיפור הבלתי יאמן של חייה. איך נולדה בעת מצוקה גדולה, ואיך נמסרה על ידי סופי, יהודיה מתבוללת, לאמנה זמנית ולא רשמית אצל חברתה האינדיאנית, אמנדה, תוך סיכום שלאחר תקופה, כשיוטב מצבם, תחזור הילדה למשפחתה. איך ביקרה סוזן בכל שבוע בביתה של סופי אמה, בלי שתדע כלל שמדובר באמה, ואיך, לאחר חמש שנים, כשמצבה של סופי השתפר והיא רצתה להחזיר אליה את בתה – למרבה תדהמתה, סירבה חברתה להשיב את הילדה, ונעלמה איתה.
"היא נתנה לנו כתובת, וברחה עם הילדה" – סיפרו בנותיה של סופי בכאב. "אמנו ניסתה למצוא אותה בכתובת ההיא. בתחילה שלחה מכתבים, גלויות, נסעה לשם ואז התברר לה כי אמנדה רימתה אותה, ונתנה לה כתובת שגויה.
"חמישים שנה חיפשה אמי את בתה האבודה. מעולם לא התייאשה מלמצוא אותה. לפני שנים אחדות, לקראת יום הולדתה השמונים, ביקשה כמתנת יום הולדת שיהפכו את העולם וימצאו את בתה. עשינו את מירב המאמצים, ככל יכולתנו, אך ללא תוצאות. והנה, ברגע כמעט אחרון, את הופעת בעצמך..."
" – ואיפה סופי?" – העזה לבסוף סוזן לשאול.
"סופי בחדרה, היא חולה מאד. היא כבר בקושי יכולה לדבר, וכמעט ולא מזהה אנשים. אנו דואגות שהפגישה עלולה להזיק לה, אך היא חייבת לפגוש אותך. הכנו אותה לקראת הפגישה."
סוזן נכנסה לחדר. היא ראתה אישה זקנה שוכבת במיטה ועיניה העצומות-למחצה תלויות בנקודה כלשהי בחדר. סוזן התקרבה, מודעת ומוכנה לכך שאין למה לצפות, מצבה של סופי קשה. דמעות זרמו מעיניה של סוזן, היא נקרעה בין רגשות מעורבים של מתח, בלבול, התרגשות וכאב.
היא נעמדה ליד המיטה, נוגעת קלות בידה של סופי. "אמא, זו אני... סוזן..." הצליחה סוזן להגיד מתוך הדמעות. הזקנה זעה במקומה, והסבה את ראשה לכיוונה של סופי. היא פתחה עיניה לרווחה, מבטה נפגש במבטה של בתה האובדת. ידה הרועדת של סופי נעה לעבר ידה של סוזן, ומזווית עינה של הזקנה ירדה דמעה. כל בנות המשפחה, וסוזן ביניהן, פרצו בבכי חסר מעצורים.
***
סוזן שבה לביתה, לעכל את המאורעות האחרונים. לגלות בגיל חמישים וחמש כי את ילדה מאומצת, וכי אמך האמיתית חיפשה אותך כל חייה, ואז לפגוש בה לראשונה כשמצבה כה קשה – זהו משבר לא פשוט.
וג'ניפר? ג'ניפר לא האמינה שזה אכן קורה במציאות. לאחר כל השנים של כמיהה, התקרבות, קריעה וצער – פתאום מתברר שהיא כלל לא הייתה צריכה לעבור תהליך גיור, היא פשוט יהודיה! היא נולדה יהודיה!!!
חלפו מספר שבועות. יום אחד מקבלת חנה טלפון מג'ניפר. " חנה, רציתי לספר לך שאנחנו נוסעות לשבת לסופי. היא חולה מאד, והמשפחה ביקשה שנגיע להיפרד. אמי, אחיותיי ואני נהיה אצלם בשבת". במשך השבת אמרה חנה תהלים על אמה של סוזן, מתפללת שתזכה לרוות ולו מעט נחת יהודי מצאצאיה האבודים שנמצאו.
מיד בצאת השבת נשמע צלצול הטלפון, ומעבר לקו הקול העליז והמוכר: "חנה, לא תאמיני. החלטתי להכין לסבתא שלי, סופי, מטבוחה מרוקאית וחלות. אחותה אמרה לי שהכרתה מעורפלת. את זוכרת שכבר כמה שבועות היא לא מדברת כלל? ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'סבתא, תראי, הבאתי לך מטבוחה שאת אוהבת, וגם חלות אפיתי בשבילך, לפי מתכון מרוקאי. הפרשתי חלה לזכותך, סבתא...' שרתי ליד מיטתה "לכה דודי", ואחר כך "אשת חיל", ולפתע, את שומעת, חנה? לפתע, פתחה סופי את עיניה ובקול חלוש אך מספיק ברור, לחשה לי: "תודה"!"
אחרית דבר
סוזן עשתה בדיקת ד.נ.א. שהוכיח מעבר לכל ספק את היותה בתה של סופי.
סופי נפטרה חודשיים אחרי שבתה האבודה שבה אליה. הבת, אותה חיפשה חמישים שנה.
החברות בין ג'ניפר לחנה העמיקה, כמעט אין יום שבו הן לא מדברות או נפגשות. חנה תמיד הרגישה שיש לה חברה קרובה, וכעת היא קרובה מתמיד.
ג'ניפר חוזרת בחודשים האחרונים לחיים יהודיים מלאים. כששמעו ילדיה של ג'ניפר שהם יהודים – ביקשו להגיע בכל שבת לבית הכנסת. כעת יש לילדיה של חנה חברים קבועים בבית חב"ד. בנה של ג'ניפר, ג'ונתן בן החמש, לא מסכים לאכול בגן אוכל לא כשר. בתה של ג'ניפר, אוליביה, הפכה לחברתה הטובה של מושקי (אשר לראשונה יש לה חברה בת גילה).
ואחיותיה הצעירות של ג'ניפר, כשנודע להן כי הן יהודיות, אמרו לאחותן הגדולה: כעת אנו מבינות למה הבית היהודי של משפחת אוירכמן היה המקום, בו הרגשנו הכי בבית בעולם...
נר ראשון של חנוכה, אור לכ"ה כסלו תשע"ד
סוזן, אמא של ג'ניפר, באה לטאלאהאסי לחגוג עם משפחת בתה את חג החנוכה. ג'ניפר וסוזן מגיעות לבית חב"ד יחד עם הילדים להדלקת נר ראשון של חנוכה.
זו הפעם הראשונה בחייה של ג'ניפר, שהיא חוגגת את חג החנוכה בידיעה שהיא יהודיה. החלום להפוך ליהודיה, הרצון ללמוד, הצימאון ליהדות, הכמיהה לקיום מצוות... לפתע הופך הכול לחלק בלתי נפרד ממציאות חייה.
אור נרות החנוכה מאיר את החדר, ופניה של ג'ניפר מאירות באורה של נשמה יהודית עוצמתית. נשמה שחיפשה ולא מצאה מנוח, עד שהקדוש ברוך הוא, מסובב כל הסיבות, הביא בת יהודיה אובדת אל תגלית חייה, והשיב אותה אל עמה.
* * *
"- תודה שהגעתן!" – פונה חנה לאורחות, בטרם יצאו.
"- תודה רבה, חנה, היה נפלא!" – עונות סוזן וג'ניפר, בעודן מנסות לשכנע את הילדים שהגיע הזמן ללכת הביתה.
"- האם הספקת להשתמש במתכון שנתתי לך?" – שואלת חנה את ג'ניפר תוך הנמכת קול.
"- הו, כן... עוד לא בדקתי איך יצא, אספר לך, כמובן..." – עונה ג'ניפר כממתיקת-סוד.
סוזן, ג'ניפר והילדים שבים לביתם. בבואם, מדליקים הם נרות חנוכה ליד הפתח. אוליביה וג'ונתן מתבוננים בשלהבות המרצדות של הנרות הדולקים, לראשונה, בביתם. האם והסבתא עומדות לידם כשעיניהן נוצצות.
הילדים מתיישבים על הרצפה לשחק בסביבונים החדשים שקיבלו לכבוד החג.
"- אמא, בואי תראי מה הכנתי לכבודך" – קוראת ג'ניפר לאמה. סוזן ממהרת לבוא, קולטת בין המילים צליל של התרגשות. הן מתיישבות ליד השולחן, ג'ניפר מוזגת תה בספלי החרסינה. על הצלחת ביניהן נחות פרוסות של עוגה שאפתה ג'ניפר. עוגת תפוזים.
הסיפור אמיתי לחלוטין, כולל תאריכים ומקומות. שמות הדמויות שמורים במערכת, למעט שמות השלוחים, שלא שונו. התפרסם לראשונה במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון כפר חב"ד.