בכל פעם שהשלג הופך לשיחת היום; ירד - לא ירד, אני חוזר בדמיוני אל אותה סופה רומנית שתפסה את הירושלמי הפסימי שבי לא מוכן. סופה שלימדה אותי רובד נוסף, ולא, לא בצבע לבן.
זה היה עוד חורף טיפוסי - שמש בחוץ ואתר 'ירושמיים' שמספר כמה היא שקרנית ושלל נאצות מהסוג המשעשע. הוזמנתי לנגן לקבוצה קטנה שעשתה גיחה ליום אחד לרומניה. מה כבר יכול להשתבש, נוסעים-חוזרים, עשרים וארבע שעות כולל הכל.
ארזתי תפילין ואת הספר 'מי השילוח' ש"שאלתי" מבית כנסת אזורי. כך נהגתי מגיל צעיר, כשאני יוצא לטיול אני לוקח איתי איזה ספר קודש - אם יקרה לי משהו, לפחות יגידו בהספד: "לכל מקום הוא לקח איתו ספרי קודש"..
(ואם כבר ספרי קודש וטיולים, בישיבה קטנה יצאנו כמה חברים לכבוש את הדרג'ה. לקחתי איתי את הספר 'דרך ה' שעשה בי שמות קדושות, וכך צעדנו אל תוך הגבים העמוקים. סופו של דבר, הכל נרטב, מוצרי חשמל התחשמלו למוות, והספר שבו כתבתי הערות נטף טיפות דיו של קודש. כששבתי הביתה שבור ורטוב נפלתי שדוד. אבי שידע כמה חשובים לי ההערות עבר דף דף, מרפרף בעדינות של צורף, והניח ביניהם ניירות סופגים. כשקמתי בבוקר הספר היה קמוש וראו עליו שעבר סופה, אבל אותן אותיות קטנות שכתבתי נשארו, מספרות לי על מעשה האהבה המתוק הזה. תודה אבא).
הגענו בבוקר חמישי, טיילנו בכמה מקומות ואז הוא הגיח. פתיתים קטנים נפלו מטה, צובעים בעדינות את האדמה. בראש שמעתי את ההתניה הירושלמית - לא יתפס, כן נתפס. הייתי אמור לחזור בשישי ולהופיע בשבת לקבוצה אחרת באיזה מלון ליד ירושלים; קבלת שבת, מוסף והבדלה מוזיקאלית. אני אוהב את החלק המוזיקלי הזה בעבודה שלי, שבת היא זמן שאין לאן לרוץ, ובעל תפילה טוב יכול ליצור אווירה מיוחדת.
אחרי עיקצוצים פנימיים, חשבונות מתמטיים כאלו ואחרים, הגעתי למסקנה שאני לא אוכל לפתור את המשוואה לבד. שאלתי את האדם שהזמין אותי אם לדעתו השלג יתקע אותנו. הוא הסתכל במבט מבין, "שום דבר", הוא אמר. האמנתי.
שעתיים שלש בתוך הפתיתים הלבנים, באוויר וברגליים, החלטתי לשאול את הנהג של הקבוצה. הוא הביט במבט רגיל, "זאת סופה חזקה - הכל ייסגר". האמנתי לו.
אחרי ביסוסים רבים בשלג, התיישבנו בדירה לליל שישי מוזיקלי ושם שכחתי הכל. שרנו במשך שעה ארוכה והתנור בער כמו שתנור יכול לבעור בתוך סופה.
הדרך לשדה התעופה הייתה פתוחה ואי שם בפנים נשמתי לרווחה. חוזרים לארץ. זה היה שדה קטן - שדה בשיטת הסרט הנע, מטוס ממריא והמטוס הבא מתמלא.
היינו אמורים לטוס בשבע בבוקר, אבל השעה מתאחרת, תלמידים לא הגיעו אך זמן סוף תפילה של שחרית הגיע בסערה, גם למקפידים באיחורם. בחוץ, באיזור המטוסים הייתה המולה וכל חמש דקות אתה מספר לעצמך שעוד רגע וזזים. משעשע כמה מחשבות אדם יכול לדחוס בתוך הנפש כשהוא במצוקה, הוא הופך למחשב אנושי שעושה אלף פעולות בשניה.
בשלב מסויים הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לשיר, בהתחלה בשקט, אך כשקהל התחיל להתאסף, זאת עם הילד המשועמם, זה עם התינוק שלא מפסיק לבכות, התחלתי לנגן בקול - מה זמר אוהב יותר מקהל. המוזיקה היא נקודה בבריאה שנוגעת בכולם, לא משנה אם אתה מבין את השפה או שלא.
הזמן חולף והיהודי שבי מתעורר ומתחיל לחשבן: אם נצא עד השעה 12, נצליח להגיע בזמן לשבת, כשמידי פעם אני מעגל לשתים עשרה ורבע וכו. כשהגיע הרגע שבו ידעתי שזהו, גם אם נצא עכשיו נגיע לישראל בתוך שבת, התקשרתי למי שהזמין אותי וסיפרתי לו שסופית לא אצליח להגיע. הבטחתי שלג כפיצוי.
חברת התעופה סידרה לנו מלון בעיר, ותוך כדי שאנחנו מתכוננים עם הדברים, עכשיו מחוץ לצ'ק אין, עשיתי קבלת שבת מינורית. רקדנו שם יהודים וגויים, שרים את השיר של שבת, שרים את נפשנו. כמה טוב להיות אחרי הספק, גם אם התוצאה לא משהו. ובעניין הזה, 'דייל קרנגי' בספרו אל דאגה נותן כמה נקודות להפחתת הדאגה, אחת מהן היא לחשוב מה תהיה התוצאה הכי גרועה, משם הנפש שלנו כבר מפסיקה להתלבט מה יהיה ואיך - אנחנו כבר יודעים מה הדבר הכי גרוע שיהיה. כוחו של הספק אל מול כוחו של הברור.
רמת האדרנלין הייתה אדירה, ככל שהספק קשה יותר וארוך יותר, כך תהיה רמת השחרור שבא אחריו. ברגע אחד אתה מרגיש חופשי לחלוטין, יצאת מתוך מצרים של עצמך ועכשיו אתה ציפור דרור, גם אם לזמן מוגבל - עד לספק הבא. זהו ריקוד הרוח של יערות העד. זוהי המערבולת הפנימית שאיננה מסתחררת כלל. ורקדנו את כל אלו, רקדנו כאילו יש עכשיו.
הגענו למלון וחלק מהקבוצה יצא לקנות אוכל, מה שאפשר לשבת, ואני עליתי לחדר. כשירדתי קרוב לכניסת שבת חיפשתי את האנשים - דממה. תוך כדי חיפוש אני מוצא את הנהג שמספר לי כך: החבר'ה הגיעו לסופר, קנו דברים, הניחו במונית, שכחו משהו ונכנסו פנימה. כשחזרו למונית, לא דובים ולא יער. רק שלג חדש. כיוון שכך הקבוצה החליטה לחזור לבית שהיינו בו. נותרתי אני לבדי במעבר יבוק.
באותה שבת התקיימה וועידה בת מאות כמרים, שלשה ימים של דיונים מעמיקים, שמלות שחורות ואני.
הנהג הביא איתו חלות מהדירה, ומצאתי שניים נוספים שנשכחו, וכך סיכמנו שנאכל יחד. עליתי לחדר ושם צנחתי אחרי שעות רבות בלי שינה. כשקמתי שבת כבר הייתה כולה בפנים והרגשתי עזוב לגמרי. לבוש בגדי חול שעלי כבר יומיים, נטול אוכל, ובסביבה מוזרה.
ירדתי אל שני החבר'ה מקומה 13 לקומה 4, מהלך מורכב לכשעצמו כשהכל פועל עם כרטיסים מגנטיים, גם הכניסה לקומה דרך חדר המדרגות. ניסיתי לעשות קבלת שבת, אבל לא הרגשתי - לא קבלה, ובוודאי שלא שבת. צעדתי הלוך חזור בקומה לועס את המילים, אחרי הכל לא היה לי משהו אחר לעשות. בנתיים החבר'ה הכינו את הסעודה. מנה ראשונה - לחם וטחינה, מנה שניה - לחם וטחינה, ולמנה האחרונה גיוונו - טחינה ולחם.
איכשהו בין לעיסת מילים אחת לשניה, הגעתי למילים "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי", ופתאום חוויתי הארה. הרגשתי איך המילים מדברות אלי. לא משנה מה היית כל השבוע, לא משנה מה היה המצב שלך עד לרגע הזה. אנחנו יכולים להיות חוטאים, ללבוש בגדים מלוכלכים, ולהיות חסרי אמונה בעצמנו, אבל פתאום מגיעה שבת והכל דומם. כל מה שהיית קודם לא קיים. יש רק שבת. יש רק 'קומי', 'בגדי תפארתך' ו'קרבה אל נפשי גאלה'. העוצמה שבדממה.
ברגע אחד הפכתי לאדם אחר, שרתי את נפשי, שרתי את ההיסטוריה ושרתי את כל מה שלא ידעתי לשיר. קול דממה רועשת.
את סעודת היום עשינו בזמן סעודה שלישית כיוון שהשניים האחרים לא קמו, ומצאתי את עצמי יושב ולומד קצת בלובי.
במוצש עשיתי הבדלה בלובי של המלון, יהודי עם ציציות בחוץ, בירה בכוס וגיטרה ביד. מסביב ישבו קבוצה של כמרים מקשיבים, מנסים להבין. כשסיימתי הניגון הפך לשיחה ארוכה, לתובנות חדשות ולגעגוע נצחי לשבת.
לפעמים אדם צריך להתקע איפשהו בעולם, במקום שלא דמיין לעצמו, בסביבה שרק האינסוף יכול ליצור, וכל זה בשביל לגעת בעוד נקודה פנימית אחת.
לפעמים אדם הופך לבעל שם טוב קטן, משוטט ביקום, צובר סיפורים ותובנות לו, לעולם.
הצגת כל התגובות