תשעת הימים ידועים כימים 'קשים', כאלו שיהודים משתדלים שלא לעשות בהם דברים אקסטרימיים. בכלל, שלשת השבועות של ימי בין המיצרים, גם אם כיום קשה לנו לחוות את החורבן, הם ימים שקרו בהם כל כך הרבה חורבנים לעם היהודי, ואין עם שזוכר את ההיסטוריה שלו כמו היהודים.
-----
ביום חמישי בלילה, ראש חודש אב, אני חוזר הביתה אחרי שיעור וסיום - כבר אין אירועים עד אחרי תשעה באב, והלילות הירושלמיים נעימים לרכיבה על אופנוע ולמחשבות על סיומים, ואיך הגיע הזמן להתחיל כדי שנוכל לסיים.
בבוקר נסענו, אשתי והילד אל האקווריום, בוחנים את הדגים מקרוב, ומבטיחים לחזור בחודש הבא כדי לראות, האם באמת דגים רועדים בחודש אלול.
בקיץ יום שישי הוא ארוך ובכל פעם מחדש אני בטוח שאספיק הכל ועוד יישאר קצת זמן להתכונן לשבת, אך איכשהו תמיד הזמן נגמר בלי קשר למתי שבת נכנסת. חצי נחמה אפשר למצוא כשאתה מתארח אצל אחרים, ולא צריך להכין שבת, אך גם שם פיזיקת הזמן של ימי שישי נוגעת, ואתה צריך לבזבז זמן כדי למצוא את הזמן האבוד.
חזרנו לבית ויצאתי לכיוון האופנוע כדי לקנות כמה דברים בעיר, ככה היא ירושלים - קשה בה היום התנועה מזמן עולי רגלים, וקשה בה יותר החניה כיום מזמן שחנה עליה סנחריב.
לכל בעל אופנוע יש את חלומות הביעותים שחוזרים על עצמם מידי פעם: הם מגיעים אל המקום שחנו את האופנוע - ואין איש. זה כנראה משהו שמובנה בתוך אנשי האופנוע - הפחד מלאבד את החופש התחבורתי. החופש הזה שלא משנה איפה ומתי, אפשר להגיע ברגע, לחנות בכל מקום ולחזור עוד לפני שאחרים יצאו.
הרגע הראשון מאופיין בדממה, והרגע השני בפיצוץ. אני עומד ומסתכל על השטח הריק, מנסה להבין מה קורה פה, ואז מסתכל לצדדים - אולי חניתי במקום אחר. יש בזה משהו כל כך עמוק, בתקווה הפנימית הזאת שנוגדת כל הגיון, הרי בתוך עצמך אתה יודע שלא, ועדיין, עצמך נותן לך איזה פתח קטן, קרן אור קטנה. הלוואי שתמיד נצליח להשתמש בתקווה הזאת.
וכך, בסייעתא דשמיא נגנב לי האופנוע, התאדה אל עבר הלא נודע של שטחי C (תמיד תהיתי לעצמי למה אנשים אומרים בס"ד רק על הדברים הטובים, הרי המציאות היא בס"ד, לכאן ולכאן).
אחרי ההלם ושני סיבובים באיזור עם הרכב רק כדי לוודא את מה שכבר ידעתי, התקשרתי למשטרה. כדי לוודא שהאופנוע יקבל שם של 'גנוב' אתה צריך להגיע פיזית לתחנה, על כל האירוניה שבדבר.
אני צועד ברחובות ירושלים הבוערות בואכה מגרש הרוסים, צועד כפי שלא צעדתי שנים. ובדרך אני עוצר ליד כל אופנוע, מציץ בלי חרכים - אולי זה האופנוע שלי, אולי זה האופנוע שלי.
-----
אחד מסיפוריו של רבי נחמן הוא 'מעשה מאבידת בת מלך'. המעשה הוא על בת המלך שאבדה, ומשנה המלך שראה את צערו הולך לחפש אותה בעולם. פעם אחר פעם הוא כמעט מצליח, כמעט מחזיר אותה ושוב נופל דבר, והחיפוש מתחיל מחדש.
תוך כדי הצצות באופנועים שבדרך, אני מתחיל להרגיש את הדבר. ככל שאנחנו גדלים, אנחנו הופכים ל'בעלי בתים' ומתרחקים מנקודת 'בעלי אבידה'. השיטוט בעולם הופך לפחות ופחות 'חיפוש' ויותר ויותר למציאות קבועה. כבר אין לנו את הלהט המציץ לכאן ולשם, בשאלה הקיומית - אולי הדבר הזה שלנו, אולי הדבר הזה יוסיף לנו משהו, אולי הדבר הזה יכול לשנות את חיינו.
איבדנו ושכחנו שאיבדנו. האבידה הכי גדולה היא לאבד את ההבחנה שאיבדנו משהו. כך לעולם לא נוכל למצוא שוב. כשאדם הופך לזוטו של ים - אזי הכל הופך לאבוד לנצח. כבר אין סיפור לספר ואין בת מלך.
דווקא מכות קטנות בכנף, משהו שהיינו בטוחים שישאר לנצח וברגע נעלם, דווקא דברים כאלו יכולים להחזיר לנו את התחושה המאבדת, לעורר אותנו מחדש ללכת ולחפש את אבידות חיינו שפזורות להן ברחובות העיר.
------
אנקדוטה מעניינת בענייני תשעת הימים ואופנועים: כשטיילתי בהודו עם אופנוע עם אשתי הגענו לעיר דרמלסה שבמדינת הימצ'ל פרדש בשלשת השבועות. המסע לשם לקח לנו כמעט 17 שעות של רכיבה, ומשם תיכננו להמשיך אל איזור קשמיר, במסע שלוקח גם הוא שעות רבות.
פגשנו שם כמה ישראלים שגם קנו לא מזמן אופנועים, והתכוונו להמשיך אל קשמיר.
בדרך כלל רכבנו לבד, ככה יצא, אך אין ספק שרכיבה משותפת יש בה משהו נעים יותר ובטוח יותר. כיוון שבהודו לזמן אין כל כך הרבה משמעות, וכיוון שכבר עמדנו בתשעת הימים, החלטנו לחכות עד אחרי תשעה באב כדי לצלוח את הדרך. החבר'ה האחרים לא זרמו והמשיכו.
אחרי תשעה באב המשכנו בדרך הארוכה, ורק בקשמיר שמענו על התאונה שהחבר'ה היו מעורבים בה. נכון, אף אחד לא נהרג, אך אחד מהם נזקק לניתוחים ארוכים, הסתיימה תקופת הודו והתחילה תקופת החלמה של כמה שנים. גם אבידה צריך לדעת מתי לחפש.
הצגת כל התגובות