פנחס... אוי פנחס...
עשרים שנה גדלנו יחד, ובזיכרוני עולים המון מאורעות, מימים טובים שהיו ואינם עוד...
לא אשכח, כשחבשנו יחד את ספסל הלימודים בישיבה קטנה, מדי בוקר כשנכנסתי לבית המדרש, מצאתי אותך רכון על הגמרא מסכת חולין - 'איזהו מקומן של זבחים'... שקוע ומרוכז בלימוד.
איזו עמקות, איזו הבנה, איזה בהירות, איזו מתיקות.
ישבנו ולמדנו את הגמרא - מתק שפתיים...
רק בחורף האחרון הצטרפת עמנו, מספר ידידים, לשבות בצפת עיר האבות, ובעיצומה של השבת התעורר צורך מסוים שבגינו צעדת דרך ארוכה - 4 שעות הליכה! רק בשביל לעזור ולהרגיע חבר, שלא ידאג, והעיקר שנפש מישראל לא תצטער.
הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני פחות משבועיים, ביו"ט שביעי של פסח בבית המדרש הגדול בירושלים, קרנת מאושר, סיפרתי לך שאי"ה אני מתעתד להקים בית נאמן בישראל בקיץ הקרוב, הבטחת לי שתבוא לשמוח איתי וללוות אותי לחופה.
האמת, לא חלמתי שכשאכין את ההזמנות לחתונה, אצטרך לשמור את ההזמנה עם השם שלך ולהדביק אותה על לוח הזיכרון, כי כבר לא נזכה שתהיה איתנו...
כמה עצוב.
גופי רועד, עיני דומעות, וליבי דווה - מסרב לעכל את האסון הנורא שפקד אותנו.
הלב ממאן להאמין, האוזניים ממאנים לשמוע... מי ייתן לנו תמורתך.
אני מאמין ובטוח, שכמו שדאגת כאן בעולם לחבריך ולמשפחתך, תמשיך גם מלמעלה להעתיר בעדנו ובעד כל כלל ישראל שלא נדע עוד מצער.
הצגת כל התגובות