מדהים. מדהים. מדהים. החברה הישראלית מגוונת מאוד. אך יש בה קבוצה אחת מבודלת מהשאר שניתן לאפיין אותה כקבוצה בעלת איכויות אנושיות מיוחדות במינן. למרות כל הביקורת שיש לנו כלפי עצמנו – אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם: אין בנמצא עוד ברחבי הגלובוס חברה איכותית ונעלה כמו החברה החרדית. יחידים, משפחות וקבוצות המקדישות את כל חייהם לחיי הרוח. להיות עם כוהנים גוי קדוש, כפשוטו. לעבוד את בורא העולם ויוצר האדם. להקריב ולחיות, אם צריך בעוני או בחיי צמצום. קבוצה שיכולה להוות אות, סמל ומופת לשלמות הבית, לקשר בין דורות, למרוץ לפידים מדור לדור של העברת מוסר אלוקי נעלה.
אין זה פלא כלל וכלל מדוע יש מי שבחברה הישראלית אשר חשים שנאה (הנובעת מקנאה?) כלפי אוכלוסיה זו. לצד מאות אלפי ישראלים שחזרו לעץ היהדות, שנחשפו לאמת, קיימת קבוצה קטנה (אבל קולנית ומשפיעה מאוד, יש להודות), אשר מנסה לכוון את כל הזרקורים האפשריים כלפי חסרונות ומגרעות בחברה החרדית ובנציגיה, ולכבות את האור על רכיבים אחרים בחברה החרדית: משפחות למופת, חסד, דרך ארץ, עבודת מידות, רוחניות, מיעוט מבוטל עד אפסי של רעות חולות שפשו בשאר חלקי החברה הישראלית). בתיאטרון הרגשי של החילוניות שונאת החרדים, אין מקום לעומק, להבנה. יש רדידות, שטחיות, הכללה, תפיסה מעוותת של המציאות ותיאוריה שמבקשת מהעובדות שלא לבלבל להם עכשיו את מחזה האבסורד.
עקב זאת הריני בזאת להכריז על תופעה קלינית חדשה. לצד תופעות קליניות של מחלות נפש, כדוגמת "תסמונת מינכהאוזן", "תסביך נחיתות", "סכיזופרניה" יש להכניס ללקסיקון המושגים של עולם הפסיכיאטריה את המושג החדש מבית היוצר של הורוויץ: "חרדיפוביה: חרדה מחרדים".
לפני כמאה שנה, טבע י.ל. פינסקר, הסופר הציוני הראשון – שהיה גם רופא מתבולל, את המושג "יודופוביה". לאחר הפוגרומים שהתרחשו בדרום רוסיה וכונו "סופות בנגב", הוציא פינסקר בשנת 1882 חוברת בשם "אוטו-אמנציפציה" שבה הציג פינסקר את ה"אמנציפציה" (= שוויון זכויות ליהודים והתבוללות) כדבר בלתי אפשרי. פינסקר טען כי שנאת היהודים אינה שכלית ונובעת ממחלת נפש בה חולה החברה הלא-יהודית. את המחלה כינה פינסקר בשם "יודופוביה: פחד מיהודים. וכה כתב פינסקר: "היודופביה היא פסיכוזה, שבגללה נהוג לעשות את כלל האומה היהודית אחראי לעבירות הממשיות או המדומות של פרטים מתוך חבריה, ולהלעיז עליה למכביר, להכותה על פניה בחרפה. אוהב ואויב בקשו מאז להסביר או להצדיק אותה שנאת יהודים, בחפאם על היהודים מכל מיני אשמות, לאמור הם צלבו את ישו, הם שותים דם נוצרים, מרעילים בארות, מלווים בריבית, מנצלים את האיכר וכו'. אשמות אלה ואלף כאלה כלפי עם שלם נמצאו תלויות על בלימה – וכי רופפות הן, כבר נכר מתוך כך שהיה צורך לגרדן ולהביאן בהמון, כדי לשכך מוסר מצפונם של רודפי היהודים... אשר על כן, האשמות שהם נטענים עליהן, ברגיל כוללניות הן, על-פי הרוב קלוטות מן האוויר".
אז אם חשבתם שיש רק יודופוביה, מתברר כי יש גם חרדיפוביה. ישנם גלים. תקופות. תקופות. כאשר פורץ שד השנאה מהארון ליהדות ולנוטריה, כמו מתעוררת לה עדת כלבים. ונביחתן דומה. כל כותבי הטורים מתנבאים בסגנון אחד. לא אביא את כל המובאות, אף שהם נמצאים ברשותי – אך יש בהם את כל המוטיבים הידועים: החרדים כולם משתמטים, פרזיטים, חיים על חשבון החמור החילוני, כל החרדים משחיתי רמזורים ומיידי אבנים ותומכים בהתעללות בילדים. לדידם, אין בישראל שום בעיה: אין כאן 418,000 מקרי פשיעה בשנה, אין משבר חינוך עמוק, אין איבוד זהות, אין בעיה של אוכלוסיה ערבית בתוך ישראל העוינת את השלטון ומבקשת לגרש אותנו מכאן, אין בעיה של פלסטינים המבקשים להשמיד אותנו ואותם, אין מצב כלכלי קשה שבו ישראל סמוכה על שולחנה של ארה"ב, אין הגירה של צעירים ומוכשרים מישראל המאבדים כל קשר לעם היהודי, אין איומים חיצוניים מסוריה, איראן. החרדים, הם שמביאים את חורבן "הבית השלישי".
התקשורת הישראלי מגלה אחידות ברמת דיווחי החדשות (המהוות איצטלה מתוחכמת להבעת דעה אנטי-חרדית). לפתע רואים ביטויים וסגנון סיקור שונה לחלוטין (באותו עמוד, באותו יום, באותה שבוע) כאשר מדובר בחילוני או בחרדית:
1. בשימוש בלקסיקון מונחים מיוחד (לא חסידי תולדות אהרן מפגינים, אלא החרדים, לא אם חשודה, אלא אם מרעיבה, לא ביקורת, אלא הסתה וכו').
2. בנפח התקשורתי שניתן לידיעות שיש בהם לגרום לדעה עוינת כלפי חרדים (פריסה על דאבל אמצע, אותיות חיים קידוש לבנה, וצבע אדום דם, תחילת העיתון, מהדורת החדשות).
3. מאמרי דעות וקריקטורות משניאות (חרדים עם שטריימל מלבינים כספים, הרב עובדיה יחד עם נשיא איראן ומאמרי דעות שמחזקים את כל אוסף הדעות הקדומות שהם לנו כבר לזרא).
מהיכן באה החרדה מהחרדים? מה יש בו בדמות החרדי שמסוגל לעורר, אצל קבוצה קטנה בציבור הישראלי רגשות שנאה כה עזים, שאם לא היה מדובר ביהודים, היינו אומרים כי מדובר באנטישמים?
במסגרת ספר שאני כותב עכשיו תחת השם "חרדיפוביה", ניהלתי תכתובת מעניינת עם פרופ' דן מכמן, שהוא ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן וההיסטוריון הראשי של "יד ושם". מכמן כתב לי כי "אין ספק, שבתהליך המודרניזציה, החילון ועליית הלאומיות היהודית המודרנית, ספגו זרמים שונים ביהדות כמה וכמה מהדעות הקדומות כלפי היהודים עצמם, והללו מוצאים את דרכם עד לימינו אלה בתוך הויכוחים הפנימיים המתנהלים במדינת ישראל".
אז מה הם הסימפטומים לתסמונת החרדיפוביה?
ראשית כאשר תפגשו אדם עם תסמונת זו, שימו לב. אם אתה חרדי אתה תראה אצלו דפיקות לב מואצות, עלייה בלחץ הדם, זיעה ניגרת במצח וידיים רועדות. אדם שמחלה זו השתרשה בו אף יתיז רוק לבן כאשר ידבר, יכתוב או יקרא בעיתון על חרדים. תסמינים נוספים: נדודי שינה קשים, במידה ומשפחה חרדית עברה לגור ברדיוס של 120 ק"מ ממקום מגוריו של המטופל ואו התקפת עמודי וחוטי עירוב באמצע הלילה ואו החזקת שלטי הסתה במשך שעות בחום קופח ןאו כתיבת טוקבקים מוזרים באתרי חדשות חרדיים (תוך התחזות לאדם דתי).
מה הטיפול למחלה?
ראשית אני מקבל לקליניקה שלי בין 2-4 כל יום. עם זאת, ניתן לטפל בחולים באופן עצמאי. ראשית יש לתת לפציינט כוס מים קרים. שנית יש להעניק לו חיבוק או להושיט לו יד אוהבת. שלישית: יש להושיב אותו ברוגע ולתת לו אקמול-קלטת-דיסק של הרצאה ביהדות. הכי טוב לבקש ממנו לבוא לטיפול מיוחד בסמינר של "ערכים", למשל. שם במשך שבוע בתנאי הבראה בנופש 5 כוכבים, יוכל הפציינט להשתחרר סופית מהחרדות והפחדים ולחיות בשלום עם עצמו, עם מורשתו ועם אחיו החרדים (אולי גם הוא יהפוך לכזה. בררר. איזה פחד).
האם יש טיפול מונע למחלה?
כן. אפשר לטפל במחלה באופן של מניעה, ע"י שינוי התנהגות דווקא של אלו שמותקפים ע"י הנגועים בפוביא זו. טיפול מונע ל"חרדיפוביה" נעשה באמצעות הארת פנים לזולת (גם אם הוא חילוני). עשית צדקה וחסד. לתת שיעורי תורה. להתחזק באופן רוחני (יש לכך השפעה מקיפה שאינה מובנת בעיני בשר), וכמובן להימנע מזריקת אבנים, הפגנות מיותרות, קללות כלפי שוטרים וכמובן להימנע מניתוץ רמזורים ופגיעה בחסרי ישע (חילוניים).
בקיצור להיות יהודים אמיתיים, עובדי השם באמת. שיהא שם השם מתאהב על ידינו. ויגידו עלינו "אשרי שאביו לימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".
הכותב הוא יו"ר ומייסד 'האגודה הירושלמית לשוויון'.
הצגת כל התגובות