כשתיאמו לגברת שרה (שם בדוי) מבני ברק ניתוח בבית החולים תל השומר, היא לא חשבה שזה ייהפך לחוויה קשה ובלתי נעימה. כלומר, היא ידעה שניתוח זו חוויה לא נעימה אבל היא לא חשבה שתהיה צריכה להוסיף גם יחס מתנכר מצד הצוות הרפואי.
שרה, חולת פרקינסון בגיל 70, שהתה באישפוז בבית החולים מעייני הישועה והיתה צריכה לעבור לתל השומר לצורך ניתוח. לאחר שהיתה בצום לילה שלם כמתבקש, הגיעה בבוקר לבית החולים ושמה נלקחה לאוהל קורונה – חרדים, למרות שהגיעה ישירות מבית חולים מבודד ששם עברה בדיקת קורונה עם תשובה שלילית. בכ"ז, נלקחה ממנה שוב דגימת קורונה, וכל תחנוניה שישהו לצידה אחד מבני המשפחה לעזור לה - בהתחשב במצבה הרפואי ובגילה המתקדם - לא הועילו.
היא נותרה בגפה משך 9 שעות נוספות, לאחר לילה שלם בלי אכילה ושתיה עד להגעת התוצאה מבדיקת הקורונה. שרה לא היתה מסוגלת כבר, היא ביקשה לחזור למעיני הישועה מבלי לעבור את הניתוח לו היתה זקוקה.
ניתן להרחיב ולהוסיף עוד רבות על היחס המתנכר לו זוכים בעלי חזות חרדית בכלל, ומתגוררי העיר בני ברק בפרט מצד 'תל השומר'. הסיפור המצמרר הנ"ל ורבים נוספים, מעלים תהיות רבות וכעס רב כלפי הנהלת בית החולים תל השומר, והעומד בראשה פרופ' קרייס מנכ"ל ביה"ח.
ולא, א"א לגמד את את הענין ולומר אחרי הכול, ישנם נושאים חשובים ומעניינים יותר מיחס שניתן או לא ניתן למי שמגיע לבית החולים, כשאין ספק שאיכות הטיפול הרפואי שזוכים לו בבית החולים 'שיבא' היא מעולה. אז על מה התלונות? על יחס? נו, באמת.
אבל זהו, שמרגע לרגע מתברר כמה הנושא הזה אקוטי. בית חולים, מוביל ומצטיין ככל שיהיה, אינו יכול להתעלם ממרכיב היחס האישי בתוך המכלול. בעידן הנוכחי בה הרפואה המתקדמת שמה דגש על החמלה, האנושיות, המגיע והיחס האישי מצידו של הרופא, והיא רואה בו מרכיב מרכזי ומהותי בהצלחתו של הטיפול. יכול הרופא להיות מצטיין ומומחה בתחומו, אך באם הוא לא ידע לדבר אל החולה בגובה העיניים וליצור עמו את הדיסטנס האישי, הטיפול יפגע. יכולה להיות מחלקה המצויידת במיטב המיכשור, במיטב הכישורים האנושיים, אך אם היחס שינשב בין כתליה יהיה מזלזל, מתעלם ומתנכר, החולים יעדיפו להגיע למחלקות שאולי נחותות בהשוואה אליה אך במקום שבו הם ירגישו רצויים יותר.
ואלו לא מילים שלי. אלו הם הכללים הבסיסיים שאותם דואגים להשריש בקרב הסטודנטים הלומדים בפקולטות לרפואה המובילות, וכבר בשנה הראשונה. אי אפשר אחרת.
תנו לי לגלות משהו. חולים, גם אם הם חרדים, כן, עם פאות, זקן, לבוש אחיד, כשהם באים לבית חולים, הם משאירים את הקרניים בחוץ, מחוץ למחלקה. בתוך המחלקה הם בשר ודם כמו כולם וזקוקים לטיפול הרפואי כשווים בין שווים. וזאת מבלי לפגוע חלילה ביחס המסור שמגיע בעדיפות ראשונה במעלה לחולי העיר ביירות ובעלי אזרחויות ולאומים שונים...
אותם חרדים, משאירים את קרניהם בחוץ גם כשהם מעניקים עזרה לחולים וכתוצאה מכך לבית החולים בעצמו. בממלכת החסד תל השומר פועלים (רק הרשמיים...) בין היתר: 'מפעל חסד' של הרב ויינריך, 'רחשי לב' של שימי גשייד, 'עזר לחיים' הרב צישנסקי, 'עזר מציון' אלי ברונר וזאבי פרוינד, 'אור מנחם' משפחת שוורץ, 'חברים לרפואה' משפחת לנדמן הרב ליברמן והרב לבל, 'יד שרה', 'יום שישי שמח' הרב מונה רוזנבלום וחנוך זייברט, 'נותנים תקווה' שמואל משה.
בית חולים שמתיימר לשים את 'החולה במרכז'. מילים יפות. אבל איפה בדיוק החולה מרגיש את עצמו במרכז? כשהוא נשלח לגלות ל'אהל קורונה' רק משום שהוא תושב בני ברק? שהוא חש שמתייחסים אליו כאוויר, כשאפילו האחיות בעמדה לא עונות לו על שאלה פשוטה כמו 'מתי יבוא רופא לראות אותי'? כשאלו הן התחושות, החולה רחוק מאד מלהיות במרכז.
ואני בכוונה לא מעלה את הסיפור הכאוב של ההתעמרות באדמו"ר מסדיגורא זצוק"ל ובבני משפחתו. על כך כתבו אחרים.
אז מכובדי פרופ' קרייס, מנכ"ל בית החולים 'שיבא', קבל ממני עצה טובה: יתכן ואתה מרגיש שאתה עושה הכל נכון, אתה משקיע ברופאים, בציוד, אולי גם במסע יחצ"נות - לגיטימית לחלוטין - שנועד ליצור דעת קהל אוהדת לבית החולים ולמתג אותו כ'עיר הבריאות של מדינת ישראל'. אך אתה מפספס משהו בדרך, אתה בעצם מחמיץ את העיקר: אם אלו שמגיעים לבית החולים חשים שהם לא רצויים בו – ואני לא מדבר על מקרה ספציפי, גם אם מדובר באדמו"ר חשוב, וגם לא על מחלקה מסויימת – אם היחס הזה ימשך, אתה עלול לגלות שבית החולים ימשיך להידרדר ולהגיע למקום נמוך, שלא אתה, אבל גם לא אנו, רוצים שהוא יגיע אליו.
כתושב בני ברק גאה וכאזרח במדינת ישראל, בית החולים 'שיבא' חשוב לנו מכדי שנאפשר לו להיפגע. אנא ממך, דאג לשנות כיוון. אני בטוח שעם מעט חשיבה ובאפס השקעה, תוכל לגרום לבאים לבית החולים לחוש יחס שונה, מתחשב ומכיל. עשה זאת.