'אנשי הדממה' של מלחמת כיפור 

בכל שנה, בערב יום הכיפורים, כשאבי מורי שליט"א מניח את ידיו על ראשי ומברך אותי ב'ברכת הבנים', אני מתרגש עד דמעות וחוזר במחשבותיי עשרות שנים לאחור - לערב יום הכיפורים "ההוא" של שנת תשל"ד.

היה זה בערב החג, בסביבות השעה 11.00 בבוקר. עמדנו כל האחים והאחיות, רגע קט לאחר שאבא בירך בהתרגשות את כל אחד ואחת מאתנו בברכת הבנים.

התיישבנו ל"סעודה הראשונה" של ערב יום כיפור. בבית הייתה אוירה של שמחה וקדושה מהולה ברצינות ובכובד ראש, כיאה לערב היום הקדוש.

במשך כשלושים וחמש שנים כיהן אבי מורי, אל"מ (מיל.) הרב חיים מנחם בקשט, במגוון תפקידים בכירים ברבנות הצבאית הראשית עד שהיה לסגן הרב הראשי לצה"ל.

בשל תפקידו, בכל שנה אבא היה נוסע להתפלל עם חיילי צה"ל ביום כיפור באחד מהבסיסים עליהם היה מופקד ואף היה עובר לפני התיבה.

באותה העת הוא כיהן כרב הפיקודי של פיקוד הדרום.

רק התיישבנו לסעודה, ולפתע צלצל הטלפון. אבא הרים את השפופרת, ואחרי כחצי דקה השיחה הסתיימה. פניו היו רציניות והוא אמר לנו: "אני צריך לנסוע כבר עכשיו לפיקוד בבאר שבע". אחד מאיתנו שאל מה קרה, ואבא השיב: "הודיעו לי עכשיו שעלי להגיע לישיבת מטה בפיקוד". אבא הוסיף: "יתכן שתהיה מלחמה!"

אבא אסף בזריזות את המחזור, הקיטל ושאר הדברים שהכינה עבורו אמא, נפרד מאתנו בנשיקות ובברכת גמר חתימה טובה, מיהר להיכנס לרכבו ונסע...

הפעם הבאה בה ראינו את אבא הייתה רק בסמוך לימי החנוכה...

מאז, ערב יום כיפור, אבא - כמו רבים ממפקדי וחיילי צה"ל - היה כל כולו "שם", במלחמה.

מתוקף תפקידו כרב הפיקודי אבא היה גם מפקד היק"פ (יחידת הקבורה הפיקודית) של פיקוד הדרום ועסק בחלק הקשה והכואב מכל של עבודת הקודש - פינוי וזיהוי חללי המלחמה הנוראית ההיא, השם יקום דמם.

במלחמת יום הכיפורים, כמו במלחמות שקדמו לה, היו קוברים את חללי המלחמה על-תנאי, בבתי קברות ארעיים שהוכנו מראש, ולאחר שנה משוך הקרבות, היו מעבירים אותם לקבורת קבע בבתי העלמין הצבאיים השונים ברחבי הארץ.

במשך השנים אבא סיפר ומספר לנו רבות על עיסוקיו הרבניים בנושאי כשרות ושבת בצבא, בהם פעל גדולות ונצורות. אבל על הנושא הזה של "עבודת הקודש" בפינוי וזיהוי החללים הי"ד הוא מיעט לדבר. לעיתים רחוקות היה פותח את סגור ליבו, מתחיל לספר מעט ומיד משתתק.

ככל הנראה, בשל המראות הקשים, הכאב הנורא והאובדן הגדול שאותם חווה מול עיניו, אין ביכולתו להביע במילים את הצער והיגון העצום שאותם קשה להביא לידי ביטוי, גם לאחר שנים רבות.

אבל, הסיפור הזה של מלחמת יום כיפור הוא 'נוכח נפקד'. יש לסיפור הזה נוכחות רבה, גם אם 'אילמת', בחייו של אבא ובחיי המשפחה. כפי שנודע לנו אחר כך, אבא עשה לילות כימים ממש בעבודת הקודש המסורה של פינוי זיהוי וקבורת החללים הי"ד, לעיתים תוך הקרבה וסיכון אישי, תחת אש.

אבא שב מהמלחמה עם זקן שהחל להלבין, עצוב וכאוב מאד מהמראות שראה, ומחוויות השכול והאובדן הנוראיות שבהן עסק. כל כך הרבה צעירים שמסרו את נפשם למען העם והארץ, שחייהם הצעירים נגדעו באחת, ובהם הוא טיפל בכבוד הראוי, באהבה ובמסירות אין קץ יחד עם חיילי היק"פ.

*

לאחר הפסקת האש, נפגש אבא בקילומטר ה-101 המפורסם, בתיווך אנשי האו"ם ונציגי 'הצלב האדום', עם קצינים בכירים בצבא המצרי, לשיחות שבסיומן הוחלפו חיילים שנפלו, בין המצרים לביננו. אז גם ניתנה לאבא ואנשיו מהיק"פ רשות לעבור (בעיניים מכוסות בבד, כשהם מובלים על ידי חיילי הצבא המצרי) אל מעבר לקווי האויב, כדי לחפש במשך שעות ולפנות ולהביא את שרידי החיילים "הביתה" - לקבר ישראל, כדי שלמשפחות השכולות יהיה מקום לפקוד, להתרפק ולהתייחד.

בהמלצת הרב הראשי לצה"ל, אלוף הרב מרדכי פירון, מיד בתום המלחמה מונה אבא על ידי שר הביטחון משה דיין לעמוד ב"ראש מרכז הקשר למשפחות החללים" שהוקם ב"אגף להנצחת החייל" במשרד הביטחון, ובמשך כשנה הוא עסק בהעברתם של כל חללי המלחמה מקבורה ארעית לקבורת קבע.

אבא נפגש אישית עם כל אחת ממשפחות הנופלים, שמע בסבלנות את בקשותיהם, ובאהבה ורגישות רבה תכנן יחד איתם את העברת הבן/הבעל/האח הי"ד מקבורתו הארעית לקבורת קבע, למנוחת עולמים.

הוא סיפר, שלא פעם ולא פעמיים, כשהגיעה משפחה שכולה להיפגש עמו כדי לעסוק בנושא הכאוב של העברת יקירה לקבורת הקבע, כשאך נכנסו למשרדו היה מי מהם פורץ בזעקה ואומר בבכי: "הרב, עכשיו אני רואה. אתה הרב שחיתנת אותו, וכעת אתה גם זה שקובר אותו..."

אבא האהוב והיקר, אתה וכל "אנשי הדממה" והכאב של יחידות הקבורה של הרבנות הצבאית הראשית. לכם נאווה תהילה. יהי זכרם של הנופלים ברוך ותהיינה נשמותיהם הטהורות צרורות בצרור החיים.

הכותב הוא ראש בית המדרש 'למד דעת' בירושלים ובנו של סגן הרב הראשי לצה"ל לשעבר אל"מ (מיל.) הרב חיים מנחם בקשט