אני פוליטיקאי כבר כמעט שנה, ואחד הדברים שהחיים הפוליטיים מלמדים אותך מהר וביעילות, הוא שאסור להיעלב. למה? מפני שעלבון הוא חולשה, ויריביך תמיד יחפשו אצלך נקודות חולשה.
אני מזכיר זאת לעצמי שוב ושוב, ובכל זאת איני מצליח שלא להיעלב בכל פעם שאני קורא או שומע שאומרים עלי שאני שונא חרדים, יהודים, או את הדת היהודית.
זה מעליב למרות שאני יודע ומבין את הצורך הפוליטי העומד מאחורי הטיעון הזה. המפלגות החרדיות – ש"ס ויהדות התורה – זקוקות כאוויר לנשימה רק לדבר אחד: לאוייב. מדוע? מפני שאם לא יהיה להן אוייב – אם לא יהיה להן מישהו שאפשר לאחד את המצביעים שלהן כנגדו ולהשתמש בו כדי להפחיד את התמימים – ש"ס ויהדות התורה יצטרכו לענות לציבור החרדי על השאלות הבאות:
מדוע אחרי שנים ארוכות שהן בשלטון הציבור החרדי הוא עדיין העני ביותר בישראל? מדוע יש כעס, מתח ושנאה גדולים כל כך בין חרדים לחילונים במדינת ישראל? מדוע הן לא התייצבו למול תהליך ההקצנה שעובר הרחוב החרדי ואיפשרו לשוליים הקיצוניים להכתיב את הטון בנושאים כמו מעמד האשה, החינוך, הגיוס, או היציאה לעבודה?
הפוליטיקאים החרדים מבוהלים – ובצדק – מפני היום שבו השאלות האלו יופנו אליהם. היות ואין להם תשובות, הם מעדיפים למצוא לציבור החרדי מישהו לשנוא.
זה הרי תמיד קל יותר מאשר לנסות באמת לפתור בעיות. רק שאני לא מוכן לעשות להם את השירות הזה. איני אנטי-חרדי חו"ח, איני שונא אף אחד, אני רוצה לחיות במדינה שיש לה צביון יהודי.
בואו נקיים דיאלוג
צריך לומר ביושר: יש לי ויכוח עמוק עם העסקנים החרדים בשורה של נושאים. אני חושב שכל אזרח ישראלי צריך לשרת בצבא או בשירות-אזרחי בקהילה (האם לסעוד ניצול שואה בשנותיו האחרונות - כחלק ממערך של שירות-אזרחי - זה באמת "ביטול תורה"?); אני מאמין שכל אדם צריך לעבוד למחייתו ולפרנס את ילדיו, ואת ההסבר על חשיבות החיבור בין תורה-לעבודה לא אני צריך לתת כי הרמב"ם עשה זאת טוב ממני; אני חושב שאת קווי המהדרין צריך לסגור, שתרומות איברים הן הצלת חיים, שהפסטיבל השנתי בעניין שעון הקיץ הוא מיותר ומרעיל את היחסים בינינו.
אני יודע שיש חרדים רבים שאינם מסכימים איתי (למרות שיש גם רבים אחרים שמסכימים אבל מעדיפים לשתוק), ועל כך תרשו לי לשאול את השאלה המפתיעה הבאה: נו אז מה? האם אנחנו לא יודעים לקיים דיאלוג על הנושאים שבהם אין אנו מסכימים בלי שהוא יגלוש מיד לזעקות "גוועלד" ודיבורים על שנאת אחים?
האם דמותה של החברה הישראלית לא צריכה להיות נושא לשיחה פתוחה, הוגנת, שבה כל אחד מסוגל להקשיב לטיעוני השני במקום לצרוח עליו? ממתי משמעות הביטוי "חילול השם" פירושו אי הסכמה עם הרב גפני? הרי כל אדם שהציץ פעם בתלמוד יודע שאנחנו העם שהמציא את הויכוח, שהביא לעולם את היכולת לבחון בעיה משלושה צדדים ואז למצוא עוד אחד, שהנחיל את הרעיון שלאיש אסור לדבר בשמו של אלוקים, מפני שנסתרות דרכי הא-ל, כך שעדיף לנו למצוא את הפשרה ההוגנת בין דיעותינו כאן על האדמה.
לא תמיד נמצא את הפשרה הזו. אני סבור שבנושאים המהותיים זכותה וחובתה של המדינה לומר לפעמים לאזרחיה שאין להם רק זכויות, אלא גם חובות. עלינו לנסות – ביחד – לא להגיע לרגעי העימות האלה, מפני שאיש אינו רוצה בהם.
איך נוכל למנוע אותם? אם נזכור שלא כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא האוייב.
*
הערת מערכת: הכותב הינו יו"ר מפלגת "יש עתיד". אין בפרסום הדברים משום הבעת תמיכה בדעות הכותב.
הצגת כל התגובות