טורו של אבי בלום: הפיוס המפתיע של פרוש וליצמן

פרוש וליצמן. הילכו שניהם יחדיו? (צילום: מתוך קו עיתונות)

"איך אתה מרגיש כאן?", שאל המארח נחום ברנע, פרשן 'ידיעות אחרונות'.

"זה לא פשוט להיות פה אחרי כל מה שהיה בינינו", השיב האורח דרעי בכנות.

בגלגולם הקודם, של דרעי כמנכ"ל המדינה ושל ידיעות אחרונות כעיתון של המדינה, נשפכו בין השניים נהרות של דיו רע. אל מול מלחמת החורמה חסרת הרחמים שניהל ידיעות אחרונות בעבר נגד דרעי, אפילו המאבק שמוביל העיתון כיום נגד בנימין נתניהו, נראה כמו קרבות רחוב למתחילים.

הפוליטיקה, כידוע, היא אומנות הבלתי אפשרי. גם התקשורת. אומנם בצוק העטים, קשה להגדיר את התקשורת הישראלית כאומנות, אבל היא בהחלט בלתי אפשרית, וכך, מצא השבוע אריה דרעי את עצמו כאורח רצוי במערכת העיתון ששתה את דמו, כשמולו כל צמרת העיתון, למעט אחד שערק אל מעבר לקווים, התחקירן מוטי גילת.

את הסיבה להזמנה, צריך לחפש מתחת לפנס בעין. הגוף הכל יכול של ידיעות אחרונות מלא בחבורות כחלחלות, עדות למכות שהוא חוטף יום אחר יום מישראל היום שממשיך לשאוב בקשית את אחוזי החשיפה של העיתון שכבר מזמן אינו הנפוץ במדינה. אויבו של אויבי הוא ידידי. ישראל היום, הקדיש בסופ"ש שעבר כתבת מגזין שבועית לחיים אמסלם? ידיעות אחרונות הגיב בראיון מרכזי עם אטיאס שתקף את ראש-המשלה. ישראל היום משמש במה לקמפיין ארסי (שוב, של אמסלם. אכן ביביתון), נגד דרעי? המותקף יוזמן לאלתר לביקור ממלכתי במערכת. השטיח האדום צבוע בדמו של דרעי שניגר כמים, אבל למי איכפת. אויבי האתמול, הם בני הברית של היום.

כשדרעי הגיע למערכת ידיעות הוא שיער מראש על מה יישאל: איך זה שאתה, אריה דרעי, שהבטחת לחזור כמגשר הלאומי, מוציא את השד העדתי מהבקבוק? דרעי השיב מה שהשיב, שלף את אותם מחקרים אקדמיים שמוכיחים כי הקיפוח חי נושם ובועט בכל פינה: באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובקיצור, כל הטקסטים שדרעי חוזר עליהם כמו תקליט בשבוע האחרון דוקלמו בפני העיתונאים של המדינה.

במסדרון היציאה מהבניין, ניגש אליו כתב שחרחר, יוצא דופן בנוף הלבן: "היית צריך לומר להם רק דבר אחד. תסגרו את הדלת, תספרו על אצבעות כף יד אחת את הכתבים המזרחיים שנמצאים בחדר ותישארו עם אצבעות פנויות".

ההחלטה של דרעי לצאת בקמפיין 'עורו הספרדים' הייתה אחת משתי החלטות שהוא קיבל בשבועיים האחרונים בניגוד מוחלט לעצת האסטרטגים של הקמפיין. השד העדתי מודל 2013, הזדקן והתמלא קמטים בזוויות העין. זהו לא אותו שד צעיר ונמרץ מ-99', שתיעל רגשות קיפוח של מאות אלפים לשבעה עשר מנדטים. השד לשעבר, כמו השר לשעבר, התבגר. אבל דרעי חשב אחרת ובניגוד לעצת היועצים, הקמפיין קרם עור, גידים וצבע ובשבוע הקרוב יקבל שם חדש, ברוח התקופה: גם אני נגד הדרת מזרחיים.

בטנם של הקמפיינרים הייתה מלאה בטענות, כבטנו של ביבי על בנט: "באת לגשר ומהקמפיין הזה תצא מסכסך", הם אמרו, אבל דרעי התעקש. הוא חש שיש לו את זה שוב. החושים שכהו בשהותו הארוכה בנכר הפוליטי, התחדדו לאחרונה. הברק חזר לעיניים, הלב הפוליטי חזר לפעום בקצב סדיר. הרגיש לו נכון לכוון לבטן הספרדית הרכה.

חזר בתשובה

ההחלטה השנייה שקיבל דרעי בסופ"ש שעבר נגד 'כל אנשי הקמפיין', הייתה עלולה להוביל לסחרחורת שהוא היה מתקשה להיחלץ ממנה. דרעי התייצב לעימות, ראש בראש, מול יאיר לפיד אצל ניסים משעל, אחרי שהמתעמתים המועדפים עליהם המליץ דרעי: שטייניץ ו/או איווט, חטפו רגליים קרות. יאיר לפיד, זה מה שנשאר, ודרעי ידע שהוא נכנס לשדה מוקשים מול מי שהמדיה הטלוויזיונית היא מקצועו. המידע שהגיע לאוזניו לימד שהמתעמת יאיר לפיד מקדיש שעות ארוכות לסימולציה ומייחס חשיבות להופעה, כאילו מדובר בעימות אובמה-רומני.

דרעי, עם הפתיל הקצר, הצליח להתרכז, וגם זה בחסד, רק לשעה-שעתיים של החלפת עמדות מול יועציו ישראל בכר ויוסי לוי. הם מנו אחת לאחת את הסוגיות שצפויות לעלות בעימות, וכשסיימו שאל אותם דרעי בפליאה: "איך זה שאת הקלון והכלא לא הזכרתם?".

"לפיד לא יכול לדבר על זה, כשהחבר הכי טוב של אביו וכיום גם שלו, הוא אהוד אולמרט", השיבו היועצים. "אתם טועים, הוא ידבר", העריך דרעי, "והטקטיקה שלי תהיה לדחוק אותו לפינה. אם ידבר על הנושא, אדרוש ממנו להצהיר שלא יישב לצידי בממשלה. נראה אותו מתמודד, נראה אותו מתפתל".

היועצים קפצו כנשוכי לחש: "השתגעת? אתה לוקח סיכון ענק", הם הזהירו, "לפיד עוד עלול להילחץ ולשלוף הצהרה ולך תדע לאן זה יוביל. כבר עברת את זה פעם אחת כשברק הצהיר שלא יישב איתך, ערב בחירות 99'". זה מה שנקרא, בעגה הצבאית-מדינית: מיס-קלקולציה.

דרעי גלגל עיניים לכל הכיוונים בהתאמה לקצב תנועת גלגלי המוח, "הוא לא יסנדל את עצמו אם אינו מתכוון מראש לומר זאת. תראו שהוא יתבלבל". דרעי צדק, היועצים טעו. כשדרעי "חזר בתשובה", ודחק את היריב לקיר, לפיד התבלבל וסירב להיענות להפצרותיו (מה זה הפצרות. תחנונים ממש), של דרעי שיצהיר כי לא יישב באותה ממשלה. לפיד שתקף את דרעי בנקודה הכי רגישה, התפתל כמו בנט אחרי פליטת הפה בסוגיית סירוב הפקודה. הצופים הבינו את המסר: לפיד לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ודרעי שעבר ממגננה להתקפה, השתלט על מרבית זמן המסך. אם היה כובש בכזאת קלות גם את ש"ס, הוא היה מסודר כבר מזמן.

האנקדוטה האחרונה מלמדת שדרעי חזר לעניינים. האינסטינקטים שחלו, הבריאו. הזיק חזר לעיניים. זו גם הייתה תגובתו של המנחה שהסיק אחרי העימות כי "דרעי סופסוף חזר". למחרת היום הוא גם חזר בו כשהתנצל על הביטוי "רוסים לבנים". מי שהיה ביום העימות בסוד העניינים יודע שדרעי לא המציא את הביטוי, הוא בסך הכל, אימץ אותו בבלי דעת.

הסכיזופרניה של ביבי ממשיכה להכות בח"כינו המבולבלים. בבוקר נתניהו תוקף, בערב הוא מלטף. לרגעים נראה שביבי יורה לכל עבר, ללא הבחנה וללא אבחנה. בקצב הזה, עוד רגע כולנו נתחיל לשיר: אתה תותח, לצלילי המטח

בשיאו של הלחץ שקדם לעימות, בעוד דרעי מתמודד עם גרון שחדל לתפקד ועם יועצים שלא חדלים ללחוש על אוזנו, מישהו סיפר לו שאף אחד מחבריו להנהגה לא מוכן לחתום בשם המפורש על הודעת גינוי חריפה ל'ליכוד ביתנו'. דרעי התנדב לקחת את זה על עצמו, ולו בשביל להוכיח לחבריו לשלישייה, שאין לו חלק ונחלה בכותרת המזלזלת שהפיק איווט ליברמן באותו בוקר, נגד ישי ואטיאס.

למחרת העימות, דרעי שמע לעצת אשתו והתנצל – באותה כנות שבה איווט התנצל על הביטוי 'וייבער'ס' אותו הדביק לשלי-ציפי-זהבה (ליברמן עדיין יושב בחושך וחושב. על דני אילון). כשביקשו בסביבתו של איווט לברר מה עבר על דרעי שפתח פה על הרוסים, הסביר דרעי כי אחרי שאיווט חצה את כל הקווים האדומים ושלח את אטיאס לתייר בעולם, לא הייתה לו ברירה.

אז נכון שבסביבתו של איווט הסבירו בו ביום ש'היציאה באין כניסה' של איווט, בכלל מסייעת לדרעי במאבקו בתוך השלישייה. את דרעי זה לא שכנע. "זו טעות", הוא הסביר לחבר הטוב מהליכוד ביתנו, "אני זה ש"ס, ש"ס זה אני, אי אפשר להפריד יותר. אם משפילים את ש"ס, זה פוגע גם בי".

למי שמתעניין, הקשר הבלתי אמצעי בין דרעי לאיווט המשיך להישמר גם במהלך השבוע הנוכחי. זה לא אומר שהמתקפות ההדדיות בין ש"ס לליכוד ביתנו ייפסקו, אבל ככל שזה תלוי בדרעי ואיווט, כללי משחק של הימנעות מהשפלות אישיות – יישמרו בכל הגזרה.

לא רק עם איווט. גם עם נפתלי בנט הושג השבוע סוג של הסכם אי לוחמה. ההימור של המדור: זה לא יחזיק מעמד עד הסוף. בישורת הממש האחרונה, גם הרשימה הלבנה של הבית היהודי תסומן בשחור.

זאב, זאב

הסכיזופרניה של ביבי ממשיכה להכות בח"כינו המבולבלים. בבוקר נתניהו תוקף את אטיאס וביטאונו מיחצן את אמסלם? בערב הוא מצלם ברכה לבבית ליומולדת של אלי ישי; ביומן הבוקר זאב אלקין נשלח להתראיין ולהפחיד עם אופציית קואליציה ללא חרדים? בשידורי הערב, נשלח אותו אלקין על-ידי לשכת רה"מ כדי להצהיר 'זאב-זאב' ולהבהיר שנתניהו לא התחייב להוציא את תיק הפנים מידי ש"ס. לרגעים נראה שביבי יורה לכל עבר, ללא הבחנה וללא אבחנה. בקצב הזה, עוד רגע כולנו נתחיל לשיר: אתה תותח, לצלילי המטח.

שאלת השאלות שמנקרת במוחותיהם של הפוליטיקאים החרדיים הינה מה רוצה ביבי, ממשלה עם או בלי חרדים? התשובה היא, שזאת לא השאלה. לעת עתה. נתניהו לא מוגיע את מוחו בשאלת השותפים. מה שביבי באמת רוצה, זה לעצור את הדימום הבלתי פוסק שמשאיר את הליכוד מדי סופ"ש עם פחות שניים-שלושה מנדטים בסקרים.

הסיוט של נתניהו הוא הגעה לקו הסיום עם שלושים מנדטים, פלוס-מינוס, מה שישאיר אותו עם עשרים מנדטים נטו – תלוי בין שמים לארץ, שבוי בהבטחות שאינו יכול לממש, לכוד עם שותפים שסוחטים אותו חדשות לבקרים, נתון לחסדי המתנחלים והחרדים.

ביבי נלחם ויילחם עד לרגע האחרון כדי לשנות את המגמה. בנט הוא מטרה ראויה, גם ש"ס על הכוונת ואפילו פרס. תכף תישלף לו מהבוידעם האימא הערבייה. יהדות התורה שמקיימת יחסי גומלין עם מצביעי הליכוד, לא נמצאת ברשימת המטרות. היא לא לוטשת עיניים למצביעי הליכוד ולא הם אליה ולכן אינה מהווה איום. זו הסיבה שביבי לא אמר עליה ועל ג'וביה, מילה רעה. כשנפגש עם גפני בשבוע שעבר, אף הבהיר לו כי מבחינתו אין לו כל בעיה שימשיך לכהן כיו"ר ועדת הכספים: "עשית עבודה מצוינת ואני מצפה שנמשיך לעבוד ביחד", אמר ביבי לגפני. רק כדאי להזכיר ליו"ר ועדת הכספים המכהן, שהאחרון שהחזיק ביד, במערכת הבחירות הקודמת, הבטחה אישית לתפקיד יו"ר ועדת הכספים, סיים כסגן שר במשרד הבריאות.

הביבי-מאניה דיפרסיה חוגגת. נתניהו בעצת פינקלשטיין (היועץ האמריקאי, שמאבד אמינות בקצב איבוד המנדטים של הליכוד), תוקף את שותפיו הטבעיים, ויוצא להפוגת חיבוק קצרה כל אימת שנשמע ציוץ מזדמן על חבירה אפשרית (ובלתי ריאלית, כפי שהוסבר כאן לא אחת) לשלי יחימוביץ. אשרי אדם מפחד תמיד, לימדונו חז"ל, וביבי, כידוע, אדוק באמונתו, דבוק בפחדנותו.

החשש של נתניהו הוא התקווה שלנו. ככל שמספר המנדטים של הליכוד יקטן, כך כוחנו יגדל. אם הליכוד יתגרד סביב השלושים מנדטים, גם תסריט של חבירה מיידית ללפיד, תותיר את נתניהו תלוי בחסדי החרדים (אפרופו חרדים ולפיד, אחרי שדרעי ולפיד נועדו, השניים גם ילכו יחדיו: אחת המסקנות היותר ברורות מהעימות בין דרעי ללפיד הינה שהשניים האלו, יישבו יחדיו בממשלת נתניהו). אפילו אם הבלתי ייאמן יקרה ולבני תצטרף וביחד עם בנט תתגבש קואליציה של למעלה משישים, ביבי יזדקק לתמיכה הנפשית של החרדים – ויימנע מלהפקיר את גורלו בידיה של שנואת נפשו. ומה עם שלי יחימוביץ? ככל שזה תלוי באיווט, וזה תלוי, היא תשב בחשכת האופוזיציה כל הקדנציה הבאה, אחרי שהעלתה את ליברמן על מוקד התקפותיה האישיות. ואם איווט לא יסלח, ביבי יכול לשכוח מצירופה לממשלה.

המסקנה אם כן: למעט משרד השיכון שביבי המסונדל יהיה חייב להוציא מידי ש"ס – כל שאר העמדות, ייתפסו על-פי המיקום בתור. ההכרעה ומידת ההשפעה ייגזרו מתוצאות הבחירות ומהאופציות שייווצרו. זה מה שמאפיין את מערכת הבחירות הנוכחית: בניגוד למערכת הבחירות הקודמת, בסיבוב הנוכחי, שום דבר לא ידוע מראש, למעט זהות ראש-הממשלה.

הכוח להשפיע, יהיה תלוי בגודלה של הנציגות החרדית. אם ננוע סביב העשרים מנדטים – ביבי ירכין ראש ויענה אמן. אריה דרעי מציע להציב זאת כיעד כבר מעכשיו ולקבוע כי מיד לאחר הבחירות ש"ס ויהדות התורה ינהלו מו"מ משותף מול נתניהו: "אני מוכן להתחייב כבר מעכשיו שנלך לבלוק משותף מול נתניהו. אם כל סיעה תנהל מו"מ נפרד, נתניהו ינצל את זה לרעתנו, לעומת זאת אם ננהל מו"מ משותף, בראש ובראשונה בסוגיית הגיוס, אבל כדי שהאמון יישמר, גם בנושא התיקים, אף אחד לא יוכל להתעלם מאיתנו. אני מצפה לשמוע אמירה דומה גם מיהדות התורה".

דרעי מזכיר את הפעם הקודמת שבה פעלה הנציגות החרדית על פי המודל של ניהול מו"מ משותף: "בבחירות 92', ניהלנו עד לרגע האחרון משא-ומתן משותף מול רבין גם על התיקים". בשביל דרעי, וגם בשבילנו, צריך לקוות שהפעם, זה ייגמר פחות רע.

העיירה בוערת

לפני שיצא לכנס פתיחת מערכת הבחירות באור יהודה, נכנס מנכ"ל לב לאחים והפוטנציאל הבלתי ממומש למקום השביעי ברשימה, הרב אליעזר סורוצקין, לחדרו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן:

"ביקשו ממני להנחות את הכנס באור יהודה, על מה לדבר?", שאל הרב סורוצקין.

"קראו לך או לי לדבר?", השיב ראש הישיבה בשאלה.

הרב סורוצקין התקשה להבין: "ביקשו ממני להנחות ואני רוצה לדעת מה לומר".

"קראו לי או לך לדבר?", שב והקשה ראש הישיבה בחיוך, ובאותו רגע, הבינו הסובבים כי הגראי"ל שטיינמן לא מתכוון רק לבוא ולהשתתף בכנס כדי לצאת ידי חובה, אלא מציב לעצמו יעד ברור: להוציא את עסקני דגל התורה מהאדישות המתסכלת שהשתלטה על יהדות התורה. להוציא צו גיוס, למרות שאין פיוס.

יענק'ל ליצמן ומאיר פרוש מסובבים ראשים ומותירים מאחוריהם שובל של גבות מורמות. השניים יוצאים מדי ערב בצוותא ל'מופע נודד' בערים השונות, כאילו כלום לא קרה. כביכול לא מדובר בצ'ילבות הכי גדולות של הפוליטיקה החרדית

שיחתו של ראש הישיבה בפני המשתתפים, לא הייתה עוד שיחה. תחושת הדחיפות נשמעה בקול, מידת הקריטיות ניכרה בתוכן. העיירה בוערת – זו אכן האווירה שמשרה הגראי"ל שטיינמן על כל מי שבא עימו במגע. הוא חרד חרדה קיומית לגורל עולם התורה. לכל מה שנעשה עד כה (כולל עיגון הבטחות מפקדי אכ"א לח"כים בפקודה כתובה ששלח השבוע תא"ל גדי אגמון למפקדי לשכות הגיוס), הוא מייחס חשיבות פרופורציונאלית - כמידת חשיבותו של מתן אקמול לחולה במחלה ממארת. הכאבים שוככים לרגע, וזה בהחלט חשוב, אבל אם הניתוח הכירורגי לא יבוצע והגוף הזר לא יישלף, הכאבים רק יתגברו כשתפוג ההשפעה.

יום אחרי שעסקני דגל התורה ראו אור יהודה בעיניים, הם הגיעו עם החברים מאגודת ישראל לפתיחת מטה הבחירות הירושלמי בהר חוצבים. גם שם נישאו נאומים ודובר גבוהה-גבוהה על עבודה בלי חשבונות, על אחריות שמחייבת גם את הנבחרים, ועל כל הגזירות שמחכות לנו מעבר לפינה. רק תנו לביבי להוביל את המדינה.

הגענו למטה כמה שעות אחרי שהטקס הסתיים והעסקנים התפזרו, ורק הד קולם של חברי-הכנסת עדיין נשמע. עשרים ושניים יום לפני הבחירות והמטה רחב הידיים בלט בשיממונו. ליתר דיוק, הוא אויש בפעיל חסידי שהכין את רשימת ההזמנות לחתונת אדמו"ר שהוא נמנה על באי ביתו, בטכנאי שקיפל ציוד, ובעוד כמה עסקנים דגלאים שיצאו להפסקת עישון, ממנה לא חזרו עד לשעת כתיבת השורות.

עם כל הכבוד לצווי הגיוס שנשלחים לבחורי הישיבות, כדי שצו הגיוס שהוציא ראש הישיבה ישפיע על הפעילים בשטח, צריך שיהיה גם אינטרס פוליטי, וככל שזה נוגע לדגל התורה, האינטרס הזה פשוט לא קיים. זוהי לא רק המפלגה הווירטואלית נצח, אלא יהדות התורה עצמה. אם אין רוטציה לשביעי למה לעבוד קשה ולהכניס את השישי? ובכלל, אולי עדיף לנו ללכת על ארבע ולהנציח חמישים-חמישים ברשימה? אומר מי שאומר בדגל התורה. בהיעדר אינטרס, אין נשמת חיים באפם של עסקני דגל התורה. אז איציק ברנר יושב במשרדי דגל התורה ברחוב ראשית חוכמה 25 ומפלח מצביעים, אבל לך תבנה על זה מדינה. לך תריץ על זה מפלגה.

מתכונת שבת

יענק'ל ליצמן ומאיר פרוש מסובבים ראשים, ומותירים מאחוריהם שובל של גבות מורמות. השניים מסתובבים מדי ערב בכנסי בחירות בערים השונות, כאילו כלום לא קרה, כביכול לא מדובר בצ'ילבות הכי גדולות של הפוליטיקה החרדית. פרוש עצמו, שם את כל כובד משקלו על החסידויות הבלתי מזדהות (שקרובות בהשקפותיהן לסאטמר) ועל חסידויות חב"ד וברסלב – עליהן הוא מתכוון להסתער בסופ"ש זה ובשבוע הבא. הבן יקיר, שרוליק פרוש (שמשתחרר קצת מהפרובינציה האלעדית ומגלה עולמות חדשים), גייס את נציגי חב"ד וברסלב המכהנים כחברי עירייה מטעם שלומי אמונים ברשויות השונות והשיירה או-טו-טו יוצאת לדרך. כל התהליכים הללו, מלווים בתמונות צבע משותפות של ליצמן ופרוש ומסוקרים מדי בוקר ביומונים 'המבשר' ו'המודיע', שמתאמים עמדות כמו 'יתד' ו'המבשר' בימים הטובים.

האינטרס של ליצמן בסיפור, ברור. אם יהדות התורה לא תזכה במנדט השישי, הוא יידרש לפנות את מקומו ברוטציה לח"כ ישראל אייכלר, אבל מה, למען ה', האינטרס של פרוש לבזבז דלק על תנועה בלתי פוסקת בדרכים? אם מחפשים היגיון פוליטי, פרוש אמור לשבת רגל על רגל ברחוב פרס 2 לייחל שהמנדט השישי לא ייכנס ולהכין כבר מעכשיו את נאום הפרידה מליצמן אותו יישא עם התפטרותו של הנציג הגוראי באמצע הקדנציה. הכינו את הממחטות כדי לנגב את הדמעות.

את השאלה הזאת, שואלים גם בדגל התורה, שם מתבוננים על המופע הנודד של הצמד ליצמן-פרוש בעיניים כלות. חלפו-עברו הימים בהם תיאמו גפני ופרוש מהלכים בישיבות ליליות סודיות לפני הבחירות. פרוש שומר את הקלפים צמוד לחזה ויש לו את כל הסיבות וההצדקות לעשות זאת, אחרי שדגל התורה גמלה לו רעה תחת טובה ועיכבה במכוון את מינויו של נציג שלומי אמונים, הרב אברהם שוורץ, לסמנכ"ל החינוך העצמאי. זו הייתה טעות של טירונים לחשוב שפוליטיקאי ממולח כפרוש, מונח בכיסה של דגל התורה, ופרוש נהנה מכל רגע שבו הוא מוכיח, לידידים ולאויבים, שעבורו, הפוליטיקה היא אכן אומנות הבלתי אפשרי. אצל משפחת פרוש הסיסמה היא: פוליטיקה (כמו חומוס) עושים באהבה או שלא עושים בכלל.

למען האמת, האינטרס של פרוש ברור למדי ופשוט הרבה יותר מכל החישובים המסובכים. פרוש עצמו, ביטא זאת בקולו בישיבת הבחירות הראשונה שקיים עם עסקני שלומי אמונים. "אמרו בפעם הקודמת שאנחנו יודעים להרוס, הפעם נוכיח שאנחנו יכולים לבנות", אמר פרוש וההנחיה הראשונה שהעביר הייתה להתחיל לגבש את פילוח המצביעים של שלומי אמונים. כאשר איש המחשוב, הגוראי אריה רוזן, שמונה על פילוח המצביעים מטעם יהדות התורה, החל השבוע בעבודה, הוא חנך את האייפד הנוצץ שקיבל לידיו עם מאגר המצביעים של שלומי אמונים (בקרוב ממש, אייפד לכל רכז. ככה זה כשיש לך ביד תקציב בחירות לבזבוזים, קונים גאדג'טים).

אז פרוש וליצמן עובדים בשטח, אבל בגדול, אין מה להשוות בין האנמיות של יהדות התורה לבין האנרגיות המתפרצות שנראות בש"ס. יהדות התורה והשבת, עובדת לעת עתה ב'מתכונת שבת', והרי לכם סיפור משקף, לסיום: במהלך ה'תוירה' שנשא האדמו"ר מויז'ניץ בסעודה שלישית בשבת פרשת ויגש, הוא הורה לאברכים כי ביום ה'ניטל' שבו אינם נוהגים ללמוד, ילכו להתנדב במטה הבחירות של יהדות התורה.

ביום ה'ניטל' הגיע האדמו"ר לבית המדרש ולהפתעתו פגש באברכים שובתים מלימודם ומפטפטים על דא ועל הא.

"למה לא הלכתם לעבוד בשביל יהדות התורה?", שאל האדמו"ר.

"הלכנו, אפילו נסענו למטה באור יהודה", השיב אחד האברכים במבט מורכן, "אבל לא היה שם אף אחד...".

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.