1.
הוא עזב את החצר וטרק אחריו הדלת...
את הדלת של המדינה שבה גדל ועליה נלחם.
פרופ' אמיר חצרוני הבטיח וקיים ולגברת ישראלה שתחי׳ הגיש הפרובוקטור, גט כריתות בבוז גדול מתוקשר ומתנשא.
בפנטזיה החילונית-חולנית שלו, ראה מדינת ישראל אחרת, שונה בתחילה, ייחל ל״אותה גברת באותה אדרת!" כמו שחישבו אדריכליה מהמאה שעברה.
אך לא, חלומות לחוד ומציאות לחוד...
את המקום בשולחן העמים האירופי המסוגננת הקרה והמאופקת, שעליו לחמו חלמו ואף התרפסו אבותיו (הרעיוניים) מייסדי הטכניון החיפאי אי שם בין ״מלחמת השפות״ למריבות השד״רים, תופס היום ישראל-החילונית, שפה קצת שונה ׳כפרה׳ ׳אח שלי׳ ו׳נשמה שלי׳ הם חלק מהגרסה הישראלית והלא משהו, להיי ביי של הדמוקרטיה הראשונה שמעבר לים.
המוסיקה. האוכל. התרבות. הספרות ובעיקר האנשים...
ממש, אבל ממש לא לרוחו הנאצלת והאנינה של הפרופסור העוקצני.
2.
בישראל של 2015 הפלאפל העירקי נוזל הטחינה, נלעס בכל פינה מרחובותיה הבורגניים והאלקטרונים של העיר העברית הראשונה.
השקשוקה החריפה מבעבעת לא רע במטבח הפולני-ישראלי, כך שלצד הדג היהודי המתוק עם הרוטב המתנדנד, זו סיבה למסיבה.
והשווארמה, הוא המאכל הלאומי הבלתי רשמי, זה עידן ועידנים.
ובממשלת ה-61 של ביבי, עקומת הרגליים הגב ושאר האיברים - שנולדה על גבול החמצן הנדרש לחיים נורמליים במזרח התיכון - חרדי ממוצא מרוקאי משמש שר כלכלה ומזרחי אחר שר אוצר, שרת התרבות והספורט, בון טון שמאלני מובהק, שהוענק למירי רגב. (כניסתו של דרעי למשרד הכלכלה יד ביד עם אמו, ולא עם פייפ ביד, אומרת בגרות, לא שלה, כי אם שלו, בשבילו בשביל כולנו).
תיק המשפטים, משלט השמאל הכמעט אחרון, נפל ונתפר בשכיבה אמיצה (אינשאללה אצלנו החרדים! אומר אייכלר בערבית מדוברת) של נפתלי בנט עבור איילת שקד יקירת ׳שלום עכשיו׳ לכבוד יום ירושלים שבא.
מתנחל שמחלץ מלוע הקיבוצניקים המדממים (אידיאולוגית-כלכלית) את תיק החקלאות וחסיד גור שאחראי שוב פעם על סל הבריאות של הד״ר הנאור...
שינוי מעשה בראשית... גיוועלד!
זוהי כנראה גלולה אחת יותר מדי.
גלולת מוות לנאורות גזענית חשוכה ומזויפת...
הצגת כל התגובות