הגמרא במסכת הוריות מספרת על שני התנאים הגדולים רבי אלעזר חיסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שחכמתם היתה כל כך נוראה, עד שהיו יודעים לשער כמה טיפות יש בים, ולמרות זאת הם היו עניים מרודים, ורבן גמליאל רצה להושיבם בראש, לעשותם שרים בישראל.
הוא שלח לקרוא להם, אך הם לא באו, כי מרוב ענוותנותם לא רצו לקבל עליהם שררה. חזר ושלח לקרוא להם, ובאו. "אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!".
אריה, מי כמוני יודע, מעשרים השנים שאנחנו ביחד, עד כמה הדבר הזה הוא כל-כך נכון, ששררה - היא בעצם עבדות.
ההבנה הזאת היתה חלק מההתלבטות שלך האם לחזור לחיים הציבוריים או לא. ידעת היטב שזה נטל שיונח על כתפיך, וזה אחד מהדברים שהקשו עליך לחזור. מי כמוך ידע עד כמה נכונים דברי הגמרא הזאת, ולקראת מה אתה הולך כשתחזור לחיים הציבוריים.
כשנאמר "עבדות אני נותן לכם ולא שררה", הכוונה היא שכשנציג ציבור נבחר, הוא נבחר - פשוטו כמשמעו - לשרת אותנו (כלומר אלה שבחרו בו), ולא הפוך. בשנתיים האחרונות כתבתי טור שבועי בעיתון "כל ישראל" מבית 'קו עיתונות', ולא פעם ולא פעמיים יצא לי להעביר ביקורת על נציג כזה או אחר, והשתדלתי להיות תמיד ענייני. אבל בדבר כזה, בו נתקלתי לאחרונה, מעולם לא נתקלתי: כשהעברתי ביקורת עליך - כמות הרפש והתגובות הארסיות שהטיחו בי אנשי דלא מעלי מסביבתך, היתה בלתי נתפסת. פשוט לא האמנתי.
ואני רוצה להבהיר, שיהיה ברור: אין לי ספק שאתה אפילו לא מודע לזה, אבל חלק מהסובבים אותך הם אנשים פוחזים, שפועלים על דעת עצמם בשיטתיות, כך שכל מי שמנסה להעביר עליך ביקורת הכי קטנה, ולא משנה אם זה אני, רב או דיין ,ולהבדיל שדרנים ואתרים שונים, ואפילו אנשים פשוטים - הם מיד משתמשים בכל השיטות ומפעילים את כל התותחים. אנשיך יוצאים מיד למתקפה בצורה מתוזמנת, בשיטות שאני אפילו לא רוצה להעלות על הכתב - שלעתים גובלות ב"מסירה". הם לא בוחלים בכלום.
ולגבי מה שאנשיך מפרסמים לאחרונה, כביכול דרשתי ממך תפקיד ציבורי כלשהו ולא קיבלתי - אתה הרי יודע את האמת, שבמשך עשרים שנה מי שביקש ממני דברים שונים היית אתה, ולא להיפך. וכשאתה ואני יודעים את האמת, אני לא מוטרד.
אבל, שוב אני מדגיש, אני בטוח במאה אחוז שידך לא במעל הזה. ועדיין נשאלת השאלה: מדוע האנשים האלה שסובבים אותך פועלים בשיטה הזאת?
התשובה היא אחת: כמו שכתוב "והבור ריק, אין בו מים" וחז"ל אומרים: "אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו"; אם אין יראת שמים ואין תורה, זה מה שיש. ואסביר: האנשים האלה שסביבך, לצערי הרב, יודעים שאם הם יעלו ויציגו לפניך את הבעיות כמות שהן, הדבר הראשון שאתה תעשה - כפי שאני מכיר אותך - הוא שמיד תנחה את המערכת לטפל בבעיות האלה באופן מיידי.
אבל מה לעשות, הפוחזים האלה שנמצאים סביבך לא מסוגלים לפתור את הבעיות האמיתיות, שאז יתברר עד כמה שהם כישלון אחד גדול ועד כמה הם לא שווים אפילו כקליפת השום. אז במקום זה, מה הם עושים? הם דואגים להשתיק, להתפרע ולחסל כל מילת ביקורת. את התוצאה - רואים בשטח.
איך יכול להיות שלאדם כמוך, שמה שעובר לו בעורקים הוא הרצון לעזור, ובמיוחד לבני-התורה, הכל מתפורר בין האצבעות? התשובה פשוטה: "והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים - יש בו".
הנה דוגמא: אחת מהבעיות הקשות שיש לציבור בני-התורה הספרדים, היא בעיית הנשירה. אסביר: עולם הישיבות היום מחולק כך, שכמעט 50 אחוז ממנו הן ישיבות ספרדיות.
כל ילד מהפריפריה בגיל גן או תלמוד-תורה, נכנס אוטומטית לאחת מרשתות החינוך החרדיות שפעילות בכל הפריפריה והערים הגדולות, ומשם בעצם מגיע הציבור הגדול של בני הישיבות הספרדים.
רוב הילדים האלה מגיעים ממעמד מאוד נמוך, ולכן ההורים שלהם שולחים אותם לרשתות האלה, כי לכל זוג הורים יש שלושה-ארבעה ילדים ויותר, והעול הכספי גדול, אז נוח להם לשלוח לשם את הילדים, כשבכך הם מרוויחים שהם גם ייצאו חרדים וגם תרד מהם העלות הכספית. אבל עדיין, הבית שלהם לא נהפך להיות בית חרדי לכל דבר.
כשמגיעים לכיתה ח' ולזמן הכניסה לישיבה קטנה, עוד אין בעיה, כי המורה או המלמד של כיתה ח' דואג להכניס אותם לישיבות-קטנות. אבל כשהם מגיעים לישיבות הקטנות ולאחר מכן לישיבות הגדולות, כבר יש בעיה לאחוז לא מבוטל מהם: קורה לרבים מהבחורים האלה שנוצרת להם בעיה כלשהי עם המשגיח, המגיד-שיעור או ראש הישיבה. באותו רגע - הבחור הזה מוצא את עצמו בחוץ. וכעת נשאלת השאלה: מי ירים עבורו טלפון וידבר עם ראש הישיבה? מי יתקשר למשגיח? בדרך כלל הרי מדובר בדבר פשוט, וב-5 או 10 דקות שיחה אפשר לפתור את הבעיה. אבל מה לעשות, שהאבא לא מכיר את השפה של המשגיח, ולא יודע לנהל דיאלוג מול הראש-ישיבה, והבחור נשאר תקוע, נשאר ברחוב (מה שגורם לחילול ה' גדול), הולך לצבא או שיורד לגמרי מהדרך.
וכך נוצר המצב שכמות הנשירה בציבור בני-התורה הספרדים היא אדירה. לכאורה, אם הבעיה הזו היתה קיימת בתקופה שאני הכרתי את אריה דרעי הישן, זה הפתרון שהוא היה מיישם מיד: במקום הוא היה מושיב 10-15 אברכים שיתפעלו מוקד, וכל בחור שמוצא את עצמו בבעיה כזו או דומה לזו, היה מצלצל מיד למוקד, והאברכים האלה, שכן מכירים את השיטה ואת השפה, כי הם מגיעים מעולם הישיבות, היו פותרים - אולי לא מאה אחוז מהבעיות, אבל 50-60 אחוז בהחלט כן, וכבר פעלנו בכך הצלה עצומה.
זו אחת מהבעיות שקיימות בציבור שלנו. אבל אין לי ספק שאתה לא מודע לה, כי אם היית מודע לה - ודאי שהיית פותר את הבעיה הזו.
ולא נישאר רק בבעיה, אלא נשאל: אם ככה, אז מה הפתרון? הפתרון שלי הוא כזה: תרחיק את האנשים האלה שנמצאים מסביבך, שים במקומם אנשים יראי-שמים, שמחוברים לציבור ומכבדים את הציבור, כאלה שמכירים במעמדם וביסוד שכל תפקידם הוא לשרת את הציבור ולא הפוך, לדכא את הציבור. זו, ואין בלתה, הדרך לפתרון הבעיה הזו ורבות אחרות.
ולסיום, ודאי תשאל: אם החבורה הזו שאני מדבר עליה פועלת בכאלה שיטות נלוזות ואיומות, אז איך זה שאני עצמי, כותב השורות, לא פוחד מהם? והתשובה היא פשוטה: היום, כ"ח בתמוז, חל היארצייט של מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והיסוד אותו ראיתי אצלו הולך כחוט השני בכל השנים, היה משפט אחד: "מלהגיד את האמת - לא מפסידים".
זכותו - תגן עלינו.
החותם בכאב רב, חיים כהן.
הצגת כל התגובות