1.
הגורם שישב באותם רגעים מול בנימין נתניהו, לא ישכח עוד זמן רב את מה שאירע באותה פגישה. שום דבר לא הכין אותו לקראת מתקפת המגלומניה שנפתחה לכיוונו. לא לכך, וגם לא להצצה הנדירה שניתנה לו לאותן פגישות מדיניות שמקיים נתניהו עם מנהיגי העולם. לחשדנות, לתככים ולתחושת הנרדפות שמלווה את האיש מס' 1 שלנו בעבודתו.
במשך שעה ארוכה הם שוחחו על מגוון נושאים מדיניים; מהיריבות עם אובמה, דרך הידידות עם פוטין, הסכם הגרעין שנחתם באותם ימים, ועד להצלחה, שלדבריו רשומה על שמו, להפוך את מדינת ישראל למעצמת סייבר וטכנולוגיה - (ציטוט מדויק: "בגלל המדיניות שלי, עשרות מדינות עומדות בתור כדי שנכונן איתן יחסים, אחר כך עוד מאשימים אותי בבידוד מדיני").
כטוב ליבו בהתרפקות על יכולותיו הווירטואוזיות, עבר נתניהו לדבר על הפרקטיקה שמלווה את הפגישות. "עם פוטין", סיפר ראש ממשלתנו "אני מדבר באנגלית והוא עונה לי ברוסית. הלוואי שליברמן היה מתואם איתי בעברית כמו שפוטין ברוסית". משם עברו לדבר על אובמה וסביבתו, כשגם מקומם של מנהיגי אירופה ואנגלה מרקל לא נפקד מרשימת מושאי השיחה. "יש דבר מאד מעניין בפגישות שמקיימים מדינאים בעולם", גילה נתניהו את אוזניי איש שיחו "לפעמים הם רושמים את הדברים במהלך הפגישה, ולפעמים הם מקליטים את השיחות. הם מסבירים שהם עושים זאת כדי לזכור מה נאמר". כשנשאל האם הוא, באופן אישי, נתקל במקרה מהסוג הזה התחמק: "אני יכול לומר שאני לא מקליט ולא רושם. אצלי הכל מונח בראש".
אז זהו שלא. מתברר שנתניהו אולי לא רושם אבל לפעמים כן מקליט. כשדיבר על פוטין, מרקל וקרי כנראה שבעצם נזכר בפגישותיו עם שלדון ונוני. מפעל ההקלטות של ראש הממשלה לא מעיד בינתיים על עבירה כלשהי. פגישות מהסוג הזה הם לגיטימיות, בוודאי יותר מאותה פגישה שקיים אולמרט עם חברו לשעבר, העיתונאי דן מרגלית, בזמן מלחמת לבנון השנייה כשהוא חושף אותו לחומרים מסווגים.
גלגול העיניים הצדקני על תמלולי השיחות של נתניהו-מוזס, מעורר סלידה. כשהדמוקרטיה מאפשרת את חופש הביטוי, זה עדיין לא אומר שצריך לרדת לחייו של מישהו. וכשזה קורה, הגיוני לחלוטין שאותה אישיות, זוטרה או בכירה, תנסה להפיס את דעתו של מי שנחשד בעיניה כאחראי לכך. הוא ביקש שיהללו את האדמה שהוא דורך עליה בכל בוקר? לא. הוא בסך הכל ביקש להוריד את גובה העוינות מ-9.5 ל-7.5, כפי שנשמע בהקלטה. התחושה שלי, שהתקשורת שוב פעם, כמו בבחירות בארה"ב, מערבת בין הרצון לבין המציאות. בסיפור הזה, אימון הציבור לא ייפגע מניסיונות נתניהו להסיט את האש ממנו, הוא כן ייפגע משכתוב העובדות לפי משאלות הלב.
2.
הבעיה עם נתניהו לא נוגעת לתחום הפלילי, היא נוגעת לתחום האישי. לאופן שבו הוא מתנהל עם אנשיו. לדרך שבה הוא רואה את העולם. שחור או לבן, הלנו אם לצרינו.
מגלומניה ונרדפות. זה שם המשחק שמוביל את האקלים ברחוב בלפור. ככל שנוברים במתרחש שם, מגלים דבר מעניין: בניגוד לסגל המקצועי במשרדו שעובד בהרמוניה סבירה פלוס, כשזה מגיע למעגל האישי והקרוב, ליועצי המשפחה המורחבת, ולמקורבים מבחוץ, התמונה שונה לחלוטין.
במערכת הפוליטית, אין כיום מישהו שיכול לאיים על פרומיל בודד בתועפות האיי קיו של ראש הממשלה. לא היה אחד שנפגש איתו פנים מול פנים ולא התרשם מתבונתו ויכולותיו. קודמיו, שרון ואולמרט, היו רחוקים ממנו שנות אור ברמת האינטליגנציה. אף על פי כן, הם התבלטו ביכולתם המנהיגותי, בכושרם החברתי, ובכישורם הבין אישי. הייתה להם מה שנקרא: חוכמת רחוב, ובעיקר, סביבת עבודה שהייתה דרוכה למענם 24 שעות ביממה. כדי להשתיק עבורם רעשי רקע, כדי לאפשר להם למשול. נתניהו, האינטלקטואל, איש הספר, הווירטואוז והפנומן השיווקי, יכול רק לייחל לכך.
אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה. כדי לדעת מי באמת חבר של נתניהו צריך להתבונן בחברת האנשים שאיתם הוא מבלה את סופי השבוע. החברים המעטים שנאספים בבית הפרטי בקיסריה, איך לומר, לא בדיוק חבורה ברמתו של בעל הבית. לבד סופר תימהוני מהשמאל, אד בשם בני ציפר, אין שם אנשי רוח. גם טייקונים כמו שלדון, מילצ'ן, מימרן ופאקר, טובים אולי לרשימה בעיתון, אלו לא החברים האמיתיים שלו. אותם, יש מישהו שבוחר בשבילו. הפרמטרים להיכלל ברשימה נמדדים לפי דרישות של תן וקח. לפי רמת החנופה והיכולת להשביע את הרעב לאגו. לא שלו, של אחרים בסביבתו.
את האמת הזו צריך לכתוב: בראש המדינה עומד כיום אדם סופר מוכשר. רבים וטובים במערכת הביטחון חוזרים ואומרים: כשהוא יילך עוד נתגעגע אליו. הבעיה היא, הסביבה הלא בריאה שבה הוא נמצא. סביבה שאוכלת יושביה, יותר נכון: שאוכלת מנהיגיה.
אם נתניהו ייאלץ לפרוש וללכת, זה לא יהיה בגלל מבקשי רעתו, אלא מפני דורשי טובתו. על כך בדיוק נאמר: שמור אותי מאוהביי, ומשונאיי אשמר בעצמי.
3.
ואחרי שאמרנו את כל זה, עלינו להתבונן גם לתוך מחננו פנימה. לאינטגריטי שלנו. האם הכל כשר באופן הסיקור העיתונאי שלנו? האם אצלנו הכל אובייקטיבי ונטול פניות? ובעיקר: האם תואר עיתונאי ניתן אצלנו למי שעושה את עבודתו העיתונאית או למי שהכי קרוב לצלחת?
לא הייתי רוצה לראות בראיונות או בשיחות רקע, עיתונאים שמדברים בבוטות לראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שיורדים לחייו או לחיי משפחתו. אבל עוד יותר מזה, קשה לראות את הזלזול של עיתונאים ברמת האינטליגנציה של הציבור, איך הם עובדים בשירות הפוליטיקאים מתוך מטרה ברורה למנף קשרים ולעשות לביתם. מאחורה יושב עורך מסור שמבקש להעביר לקוראיו חומר איכותי, ובסוף הוא מקבל טקסט יח"צני להפליא.
סערת ביבי-נוני היא קריאת השכמה לכל אותם כותבים ששיעבדו את מקצוע העיתונות כדי להאדיר גורמים כאלה ואחרים. חלפו הימים שהציבור יאכל בכפית את מה שמאכילים אותו. הוא רוצה עיתונות אמיתית, נטולת פניות ושיקולים זרים.
4.
עשרה חודשים חלפו מאז שעזב אבי גבאי את המשרד להגנת הסביבה. לפוליטיקה הוא הגיע במסגרת מפלגת 'כולנו', אותה הקים יחד עם, שר האוצר, משה כחלון. אבל מה שנראה בהתחלה כאידיליה מושלמת בין מנכ"ל בזק לשעבר, לשר התקשורת המהפכני, בוגר שכונות המצוקה מחדרה, הפך מהר מאד לטרגדיה יוונית.
המשבר הראשון הגיע בהצבעה על מתווה הגז. גבאי ציפה שכחלון ימנע בגופו את העברת המתווה, אבל שר האוצר לא מנע אלא נמנע. גבאי היה השר היחיד שהתנגד בממשלה למתווה הגז. הוא טען שהמדינה יכולה הייתה לדרוש יותר, שמדובר במתווה לא חברתי, כזה שמלאים נכסי מדינה לטובת הטייקונים. כן, אותם אלה שהוא עצמו אכל משולחנם לא רע במשך השנים ששירת אותם.
השבוע הודיעה מצרים, שבניגוד להצהרותיה בעבר היא לא תרכוש גז מישראל. שאלתי את גבאי אם הוא לא חושב שהעיכוב באישור המתווה היה הגורם לכך שמצרים תפנה לספקיות אנרגיה אחרות. "ההיפך", השיב "זה רק מוכיח את מה שאמרנו כל הזמן: למצרים מעולם לא הייתה כוונה לרכוש גז מישראל, הכל הייתה פיקציה של השר שטייניץ, שרצה ללחוץ על הממשלה לזרז את אישור המתווה".
שאלתי גורמים בכירים במשק האנרגיה מה הם חושבים על טענותיו של אבי גבאי. "אבי גבאי", השיב לי אחד מהם "גם טען שהירדנים, התורכים, הקפירסאים והיוונים לא ירכשו גז מישראל ועובדה שבסוף הם חתמו איתנו על הסכמים". ומה באשר להודעה המצרית, שאלתי. "ההודעה המצרית", השיב "זו טקטיקה של משא ומתן. בפועל, יש לפחות שני מתקני אנרג'י מצריים שמשוועים לגז".
"הביקוש האדיר שיש לגז במצרים", הוא אומר " לא עומד בפרופורציה מול ההיצע המועט שיש להם. גם מה שכבר יש להם נתקל בבעיות רגולטוריות שייקח עוד שנים ארוכות לפתור אותן".
5.
אחד עשר מינויים פוליטיים בשירות הדיפלומטי מאפשר החוק לראש הממשלה. המכסה הזו עדיין לא אומרת שכל מינוי של ראש הממשלה יקבל חותמת כשרות של וועדת המינויים במשרד החוץ ושל נציבות שירות המדינה. כדי שזה יקרה הנוהג הוא לאזן בין הזיקה הפוליטית של המועמד ליכולותיו הדיפלומטיות. השבוע, אחרי למעלה משנה שבברזיל לא כיהן שגריר ישראלי, מונה אחד בשם יוסי שלי לשגריר.
מינויו של דני דיין, כיום קונסול ישראל בניו יורק, נתקל בסירוב ברזילאי, וזאת בשל עברו כיו"ר מועצת יש"ע. והנה, דווקא יוסי שלי, לשעבר יו"ר רשות הדואר, ליכודניק שכמעט מונה למנכ"ל המפלגה, קיבל את אישור ממשלת ברזיל.
במשרד החוץ אומרים שהמינוי פותח עידן חדש ביחסי ישראל – ברזיל, אחרי המתיחות שנוצרה בין המדינות בשנה האחרונה. מה שלא מספרים שם, שנגד יוסי שלי הוגש בעבר כתב אישום בשל שבועת שקר והצהרה כוזבת, לאחר שהצהיר לנציבות שירות המדינה כי אין לו כל זיקה לתחום הפוליטי.
- הטור המלא פורסם בעיתון 'משפחה'
הצגת כל התגובות