מי בראש? הפתרון ההגיוני // אלי דן

בנימין נתניהו (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

היום יותר מתמיד כבר ברור, הפוטש הצליח. נתניהו כבר לא יוכל לשוב לכס ראש הממשלה, אז למה להמשיך לתקוע את המדינה?

בסערת הימים האחרונים עם פרישתה של סילמן מהממשלה, התרגשות אחזה במחנה הימין; "הו-אה מי זה בא ראש הממשלה לשעבר-הבא", נתניהו חוזר ובגדול.

אוטוטו האביר על הסוס הלבן מסתער על בלפור מחדש ומקומם את שברי שלטון גוש הימין.

אך אויה, מסתבר שבכל קונסטלציה עתידית, קלושים ביותר הסיכויים לקבלת 61 אצבעות ביביסטיות בכנסת, בלי בחירות זה כבר ברור אבל אפילו אם תהיינה בחירות חמישיות, סיכוי קלוש מאוד שמתוך המאגר הדמוגרפי של מצביעי הימין ניתן יהיה לבנות קואליציה שכזו.

איך אני יודע? כי כבר ניסינו ארבע פעמים, אין שום סיבה שבפעם החמישית נצליח.

מי שזיהה את העובדה המצערת הזו היה עמית סגל. לגוש ליכוד-ציונות דתית-חרדים, המונה כיום 52 מנדטים ובסקרים האופטימיים ביותר 58/60 מנדטים אין היתכנות ריאלית להגיע ל-61.

יש אמנם עוד מנדטים ימניים לא מבוטלים בכנסת בדמות המפלגות ימינה-סער-ליברמן, אך כולנו יודעים שבממשלה בראשות נתניהו לא ישבו סער וליברמן, עובדה, הם לא ישבו בה בהזדמנות האחרונה שניתנה להם והעדיפו את מר"צ והעבודה.

הסיכוי היחידי לכינונה מחדש של מלכות נתניהו החמישית, היא בחירות המסתיימות בנפילתן של 2 מתוך אותן מפלגות אל מתחת לאחוז החסימה, תרחיש לא ריאלי בעליל, שכן מירב הסיכויים שהן תתאחדנה לקראת הבחירות, בוודאי לו יחושו בסכנה מסוג זה.

כך שחזרנו אל הפלונטר הפוליטי המלווה את מדינת ישראל ב-3 השנים האחרונות.

מי אשם בהצלחת הפוטש? כולם!

החל מליברמן חדור תחושת הנקמה בחרדים, עבור בגדעון סער חדור תחושת הנקמה בנתניהו. וכלה בנתניהו עצמו שלא השכיל -בלשון המעטה- לנהל את המחנה שלו בתבונה, ויצר לו אויבים מרים מבית המעדיפים להוציא לעצמם עין אחת ובלבד שיוציאו לנתניהו שתיים.

כמובן שלתעמולה התקשורתית הבזויה נגד "הדיקטטור הגדול", תפירת התיקים ההזויים, ומחאות בלפור, ישנה תרומה משמעותית. אך זה טבעם של מאבקים פוליטיים מלוכלכים, נתניהו נהנה להשתמש באותם הכלים בדיוק עבור הדחת קודמו בתפקיד. על כך הוא איננו רשאי להתאונן.

כך שלמעשה רוב האחריות מוטלת על כתפי מי שההגה היה בידו כל אותן שנים והוא איבד אותו בחוסר תבונה לא אופייני. כלומר, נתניהו.

זו האמת המרה שצריך להכיר בה ולומר אותה למרות האהדה הטבעית אותה חש הציבור החרדי כלפי נתניהו, הן בגין הצלחותיו המרובות בניהול המדינה, כמו גם הברית ההיסטורית עם "שותפיו הטבעיים" החרדים.

אם אכן השורה התחתונה כל כך ברורה, ונתניהו אכן הגיע למבוי סתום פוליטי, מדוע הוא ממשיך להתעקש?

יש שיאמרו שאופיו של קצין סיירת-מטכ''ל חדור המטרה מקנן בו ומניע אותו להמשיך במלחמה חסרת הסיכוי לשוב לכס ראש הממשלה.

יש שיאמרו שרצונו להיות בעמדת ראש ממשלה בעת ניהול משפטו, הוא זה שאינו מאפשר לו לוותר.

ייתכן שצירופם של שתי הסיבות מונעות ממנו להתפשר, יהיו סיבותיו אשר יהיו, היותי תומך מובהק של נתניהו, לא מעניקה לי את הזכות להתעלם מן המציאות האובייקטיבית גם אם היא איננה נוחה עבורי בעליל. כאמור, המציאות היא שזמנו של נתניהו -כראש ממשלה- ככל הנראה אזל, לפחות בטווח הקרוב.

מה כן ניתן לעשות? הרבה מאוד! יש יהודי אחד שגילה אומץ ובניגוד לעמדת מחנהו חבר לנתניהו, בשעה שהמדינה קרסה תחת נטל הקורונה והבחירות החוזרות ונשנות, הוא נכנס מתחת האלונקה, וסיפק חמצן חיוני, לריאותיה החנוקות של מדינת ישראל.

היה זה בני גנץ שחטף אש תופת פוליטית במשך כמה סבבי בחירות, הודבקו לו כל כינויי הגנאי האפשריים, והוא נשאר לעמוד, קרע לשתיים את המפלגה הפוליטית שבראשה עמד, חצה את הרוביקון, ועשה את המעשה הפוליטי הנכון, תמורת הבטחה להפוך לראש ממשלה בהמשך.

הייתם מצפים מנתניהו שיטפח את יריבו לשעבר, ששילם מחיר כבד והעניק לו את האפשרות להמשיך את שלטונו הממושך, ולהתפנות לטיפול במדינה.

אבל נתניהו כמו נתניהו, טרח לרמוס את גנץ בכל דרך אפשרית, ולבסוף הפר את הבטחתו -שגובתה בערבות חרדית כלשהיא- משחשב שבעזרת בחירות יוכל להתחמק ממנה.

יש מידה של צדק פואטי בכך שכעת גנץ מכהן בתפקיד בכיר בממשלה בעוד נתניהו ראש האופוזיציה ודרעי -ערבו של גנץ- מחוץ לכנסת. וכבר אמר הלל הזקן "על דאטפת אטפוך" וכו'.

מעל דפי אתר זה הצעתי לנתניהו במוצאי הבחירות האחרונות לאחר שהתברר שלא יצליח להרכיב ממשלה, להתמודד לנשיאות, למנות מחליף ראוי מן הליכוד, ולסיים את הפלונטר הפוליטי, אך כידוע נתניהו בחר להטיח את ראשו בקיר המציאות רק כדי לגלות שהקיר איננו נשבר, והוא גם עומד למשפט -שהיה נמנע, לו הפך לנשיא- וגם איבד את השלטון יחד עם בני בריתו הפוליטיים.

הפתרון הלא סופי

כאז כן עתה, לא מאוחר לפתור את הפלונטר בצורה שתותיר את הימין בשלטון, עליו לחבור לגנץ ולהציע לו את ראשות הממשלה לשנתיים, להוציא מן הממשלה את ליברמן רודף החרדים ולכונן ממשלה שתורכב מן הליכוד, המפלגות החרדיות, כחול לבן, תקווה חדשה, וימינה. תוך שהוא מותיר פתח להצטרפות של, הציונות הדתית, יש עתיד, ואפילו העבודה אם ירצו. גם מנסור עבאס יוכל לתמוך בממשלה כזו מבחוץ או מבפנים, בהתאם לנסיבות.

בממשלה כזו לא יוכל נתניהו להיות שר -עקב הלכת דרעי פנחסי- אך יוכל לשמש כראש ממשלה חליפי. ממשלה מסוג זה תביא לידי ביטוי את הרוב הימני במדינה אך לא תתכחש לכך שנתניהו איננו יכול לשמש כמייצג הבלעדי של גוש הימין.

זאת ממשלה שיכולה לקום בכנסת הנוכחית, ליתר את הבחירות המיותרות ממילא, לסיים את שלטונו המוזר ומבוסס השקר של בנט, כמו גם את הקרע הפנימי בתוך העם.

כיום בני גנץ הוא היחיד שיכול להוביל ממשלה מסוג זה, הוא איננו זוכה לתיעוב מיוחד בימין, וכבר צבר קילומטראז' פוליטי מספק.

האם הפעם ישכילו השחקנים לפעול בתבונה למען המדינה או שיתבצרו כל אחד במקומו ויגררו את ישראל למערכת בחירות נוספת שתוצאותיה לא יובילו לפתרון?

אין לדעת, ככתוב, לב מלכים ושרים ביד ה'.