1. בברכת המזון, אחרי שאוכלים לחם, אנחנו אומרים: "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". בתפילת הדרך מבקשים: "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו". מהו ה"חן" הזה? מה זה בכלל "חן"? ההגדרה חמקמקה, אבל אין ספק שאריה דרעי התפלל טוב. הוא נושא חן, המון חן, גם בעיני התקשורת. לפעמים זה הזוי: לא משנה אם אמר זאת כבר אלף פעם, גם אם יכריז מחר (אחרי שהכריז היום) שהוא חוזר לפוליטיקה, מייד ירעימו הכותרות: "דרעי חוזר!". מרתק לראות זאת כל פעם מחדש: דרעי עושה אפצ´י (את אותו אפצ´י), וכובש בסערה את סדר היום.
2. המנגנון קבוע: דרעי, כמו שעשה אמש בועידת הנשיא, אומר כבר שנה-שנתיים את אותו הדבר: אני רוצה לחזור לפוליטיקה, אני מרגיש ששם אני יכול לתרום, ואני מחפש את המסגרת המתאימה, בתוך ש"ס או מחוצה לה. למחרת ייבחר דרעי בין תוכניות הבוקר (רזי ברקאי או ירון דקל?) והערב (עודד בן עמי או לונדון וקירשנבאום?), שם יישאל שוב את אותן שאלות נוקבות ("תרוץ נגד הרב?", "מה דעתך על אלי ישי?", "אבל הרי הורשעת בשוחד..."), יענה את אותן תשובות עמומות שלו, ויחזור הביתה להר נוף, לחכות לקאמבק הבא, שבוא יבוא. בין לבין, אגב, הלו"ז שלו מלא יותר משל שר שכבר מכהן: פאנלים, ימי עיון, בריתות, חתונות, שבע-ברכות, הרצאות, ניחומי אבלים, ומה לא. והחשמל באולם עדיין קיים כשהוא נכנס, בדקתי בכמה אירועים לאחרונה.
3. לא רק דרעי השתנה מאז ימי ש"ס ושינוי ו"אני מאשים", גם החברה הישראלית. לא בא לה לריב. היא דווקא רוצה יהדות, אבל בכיף. בנחת. הקדוש ברוך הוא מככב בפלייליסט של גלגל"צ, וללכת לשיעור תורה זו כבר אופציה תרבותית לגיטימית, ודרעי יושב לנו טוב בתוך התמהיל הזה. בכל סכסוך בחודשים האחרונים הוא התראיין והציע פשרה, הציג אלטרנטיבה: כך עשה אחרי השריפה בכרמל (כשר פנים לשעבר),
בפרשת ילדי העובדים הזרים (שם קרא לא לגרשם), בסכסוך שעון הקיץ (אז הציג מדיניות משלו), במאבק על מחירי הקוטג´, בפולמוס ה"יזכור" (הציע נוסח מפשר ומשלב), בפרשת החינוך בעיר עמנואל (גיבש את הפשרה בסוף ימי החופש הגדול שם) ועוד ועוד. כשאלפי חרדים יוצאים לעבוד ומתגייסים, דרעי החדש והמתון הוא המייצג הקלאסי של ה"חרדי החדש" הזה. הוא "נכון", הוא טרנדי, הוא לא אלי ישי.
4. רובי ריבלין נאם ביום ירושלים האחרון בגבעת התחמושת, ואמר שהרבה יותר קל וכיף לחלום על ירושלים. אלפי שנים התפללנו ושרנו וכספנו. אבל הנה, עכשיו היא שלנו, ברוך השם, ועכשיו זה הרבה יותר קשה. צריך להתחיל להגשים את החלום. זה מזכיר קצת את דרעי והקאמבק שלו: על הנייר, הכל נפלא. אפשר לחלום שאתה הכי מתאים לכולם: גם חרדי וגם מסורתי ופתוח, גם עממי וגם ברנז´אי, גם שמאלני (הכותרת האמיתית שנתן אתמול לאילנה דיין היא בכך שלא שלל ויתור על הגולן) וגם ימני, גם עם חיים רמון וליברמן וגם עם הרב אלישיב. על המדף, על הספסל, זה עובד. דקה אחרי שדרעי יכריז "הר הבית בידינו" - הוא יצטרך להחליט מה הוא באמת.
5. השאלות החדשות שבכל זאת עולות מהקאמבק הדו-שבועי הזה הן לטעמי שתיים: האחת, האם אדם חרדי יכול לעמוד בראש מפלגה לא חרדית? דרעי לא ירוץ חלילה נגד עולם התורה, אז האם ייתכן מצב שבו רבנים חרדים ייתנו לו גיבוי לרוץ ברשימה שהיא מלכתחילה לא חרדית? האם הם יקראו לציבור שומרי התורה להצביע יהדות התורה או ש"ס, אבל למסורתיים לשים פתק "דרעי"? השנייה, האם אפשר לשנות את כללי המשחק באמצע המשחק, ולהכריז כעת על דרעי כמי שנושא "קלון לנצח"? בכנסת עדיין מתגלגלת יוזמת "חוק דרעי" (כמה חוקים פרסונליים כבר נקראו על שם האיש הזה), ויוזמיה, שרוצים לחסום את שיבתו לפוליטיקה, רוצים למעשה להודיע שגם אחרי שהקלון תם - הוא בעצם לא תם.
6. נחזור לסיום אל החן של דרעי, ואל עוד אחד שיש לו את זה, בגדול. כי זהו הרי חלומם של הכתבים הפוליטיים, שנמאס להם מברק-נתניהו-לבני, לקראת מערכת הבחירות הבאה: דרעי מול לפיד. וואו. אלמלא הציוצים של ג´ודי היו נתקלים בהכחשה מיידית של לפיד, הרי שהיינו חוזים בחגיגה של ממש, בקרב על הנרטיב של הישראליות: אריה מכלוף בן אסתר נגד יאיר בן טומי. מרוקו, ישיבת "חברון" ורחוב הקבלן נגד הונגריה, הגנקי ורמת אביב. קידוש בליל שישי מול "אולפן שישי". היו עימנו.
(הטור התפרסם במקור באתר 'חדשות 2')
הצגת כל התגובות