פה ושם, בסיומם של טקסים ממלכתיים, עוד נמצאים אי אלו ישראלים שממלמלים את מילות ההמנון הלאומי: ´להיות עם חופשי בארצנו´, אבל בחיי היומיום כל מה שמעניין את תושבי ארץ החדשות הבלתי נגמרות, זה להיות עם נורמלי.
לפחות בשבועות האחרונים, המשאלה הזאת מתגשמת. מה-זה מתגשמת? לרגעים נדמה שאפשר להשתגע מהנורמליות האופפת את ישראל. טוב שהמשט בדרך, כי בקצב הזה, הכותרות הראשיות עוד היו עוסקות בנחילי המדוזות.
הנה דוגמה מהשבוע שעבר: בעמודים הראשונים של העיתונות הפריזאית התוססת, בלטו סיפורי הטבח המתרחש בסוריה, מבלי שהשכנה הישראלית הוזכרה, ולו במילה. בה בעת, במדינת היהודים השלווה, דיברו על מחירי הקוטג´ ואריה דרעי. בפעם האחרונה בה התמודד, בבחירות 99´, הצמידו לדרעי את עלות הפנטהאוז. בסיבוב הנוכחי, הוא משודרג לקוטג´.
דרעי מודל 2011, הפך לסוג של מלפפון, לסמן של נורמליות ישראלית. כשהחדשות משמימות וערימות העיתונים מצטברות בדוכנים, כותרות סנסציונית על שובו של דרעי לזירה הן הסגולה הטובה ביותר לשיפור נתוני המכירות.
את התופעה השמימית הזאת, גם גדולי הבאבות המלומדים במופתים, לא מצליחים לפענח: הכיצד אחרי יותר מעשור מחוץ לזירה - נצח נצחים במושגים פוליטיים - די בחצי לחישה של האריה, כדי שתהפוך לשאגה תקשורתית?
אוי, אילנה
אם כל ידיעה על חזרתו של דרעי הייתה הופכת לפתק בקלפי, האיש כבר מזמן היה ראש-ממשלה. בסיכומו של עוד שבוע שבו התבשרנו על חזרתו, נותרות בחלל האוויר אותן שאלות זהות.
שו"ת ´שאגת אריה´ מונח לפנינו. אך כפי שהתבטא פעם מרן הגר"ע יוסף על שו"ת אשכנזי מפורסם (בהקשר הלכתי נטו, כמובן), יש כאן בעיקר שאלות. גם התשובות המעטות, נחתמות ב´צריך עיון´.
כדי לעשות סדר, ניתן לתמצת את סימני השאלה לארבע קושיות. הראשונה, האם הפעם הדרמה הייתה מכוונת, מבוימת מראש? התשובה חיובית, לפחות בחלקה. בהרבה סעיפים הואשם דרעי, בחלקם "יצא זכאי". בתמימות, האיש לא נחשד מעולם.
דרעי הוזמן לדיון-ראיון אישי ב´ועידת הנשיא´. הוא ידע שיפגוש מולו את אילנה דיין, המראיינת הממוקדת ביותר בישראל. הוא אולי לא כיוון לכך שיפרוץ צונאמי, אך כשהוציא מפיו את המילים: "בבחירות הבאות בעזרת ה´ אעמוד בראש תנועה", ידע שהמשפט יכה גלים. כשנשאל האם תהא זו תנועת ש"ס, והשיב: "ש"ס לא חייבת להיות אותן פנים שיש היום", הבין שיהיו אלו גלים סוערים.
איווט ליברמן, עוד זכאי הנמנה על חוג ידידי דרעי, העריך שהממשלה תמלא את ימיה. המועד הרשמי של הבחירות הבאות, הינו בעוד שנתיים וחצי. אז למה לו, לדרעי, פוליטיקה עכשיו? זו השאלה השנייה.
גם לכך יש תשובה ברורה למדי. דרעי, נטול ספינה פוליטית, מיטלטל בין הגלים. כדי לשרוד, הוא חייב לצוף על המים, לבטוש בידיו וברגליו. אחרת יטבע.
למה לו פוליטיקה עכשיו?
האם בכך אינו מפספס את המומנטום, מתחיל במרוץ מוקדם מדי, גומא את הקילומטראז´ הראשוני במרץ ואל הישורת האחרונה יגיע מותש ועייף? אנשיו, בטוחים ובעיקר מקווים שלא. השבוע הסבירו למי שחפץ לשמוע, וכאלו לא חסרו, כי עדיפה נסיקה איטית על הבלחה רגעית.
אחרים בסביבתו, מעריכים שהבחירות קרובות מהצפוי, ולו בשל העובדה שנתניהו יעדיף להקדימם למועד שלפני בחירתו השנייה של אובמה. זו הערכה אופטימית למדי, או פסימית מדי – תלוי בעיני המתבונן. מעטים ראשי-הממשלות שהקדימו בחירות וזכו בהן. סביר יותר להניח שאימת תקדימי ההקדמה, תרתיע את נתניהו ותגרום לו לנקוט בצעד המועדף עליו: שב ואל תעשה.
בעמודים הראשונים של העיתונות הפריזאית התוססת, בלטו סיפורי הטבח המתרחש בסוריה. בה בעת, במדינת היהודים השלווה, דיברו על מחירי הקוטג´ ואריה דרעי. בפעם האחרונה בה התמודד, בבחירות 99´, הצמידו לדרעי את עלות הפנטהאוז. בסיבוב הנוכחי, הוא משודרג לקוטג´
הקושיה השלישית נוגעת ל´חוק דרעי´ – המבקש לחסום את שערי הכנסת בפני מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. רשמית, מובילה את ההצעה בקול רעש גדול ח"כ ציפי חוטובלי, שלא מצאה חן בעיני דרעי, כבר ´באזרחות´, בשבתם יחד בתוכנית ´מועצת החכמים´.
אבל ליותר מדי גורמים יש תחושה, שחוטובלי ב´הצעת חוק דרעי´, יושבת על משבצת האפללו של ´הצעת חוק הרב עמאר´. שניהם מגישים בפועל את הצעות החוק, אך מאחוריהם עומדים גורמים רבי השפעה, עם מטרות ממש לא תמימות. ומה יהיה אם הדיל יצלח והחוק יעבור?
אחרי כל מה שחטף מהחונטה המשפטית, דרעי לא ישליך את יהבו על הצלחה ב´מבחן הבג"ץ´, בתקווה שיושבי מגדל השן ימנעו את החלת החקיקה רטרואקטיבית, על מי שהורשע טרם קבלת החוק. בסביבתו מסבירים שזה ייבלם הרבה לפני, כבר על מפתן הכנסת.
איווט יהיה הראשון שילחץ על הבלם, לא (רק) בגלל חברותו האישית, אלא משום שבקונסטלציה מסוימת, אם וכאשר יורשע, החוק עשוי לפגוע בו אישית. גם נתניהו, ירים לבסוף הנד-ברקס, מחשש שהקדמת הבחירות הבאות, תקדם להשלמת הליך החקיקה. במצב שכזה, אם ביבי יתמוך בהצעה, די יהיה בכך כדי להטיל את דרעי לזרועותיה של קדימה.
שלום קר
סימן השאלה האחרון, הוא הגדול והבולט מכולם: האם דרעי יעז להקים רשימה חדשה ולפעול בניגוד לעמדתו של מרן הגר"ע יוסף?
סביב סימן השאלה הזה, צצים אינספור סימני שאלה קטנים שמתחדשים, כמו באנרים מתחלפים. הנה לקט שבועי: האם מרן הגר"ע יוסף שילב ידיים עם דרעי בתפילת ערבית במוצ"ש האחרון, או שמא רק נענה לו בשלום-קר? ומי מימן, הפיץ ותלה את מודעות הרחוב, "הרוב קובע ולא הרב – דרעי לראשות ש"ס"? האם אכן - כפי שטוענים (ומתלוננים) במחנה דרעי - היו אלו ´גבירים´ מהימין הנתמכים על-ידי בכירים בש"ס?
על שאלה שבמרכזה עומד מרן הגר"ע יוסף, יש להשיב בזהירות המתבקשת. במחנה דרעי, מאמינים-בני-מאמינים, כי בבית ברחוב הקבלן 45 נפלה החלטה אסטרטגית שלא להעמיד את מרן הגר"ע יוסף בראש חזית הסירוב נגד דרעי, משתי סיבות.
האחת, היעדר כל חשק להסתכן בכך שדרעי, למרות אמירה מפורשת שתסתייג מריצתו העצמאית, ירוץ בגיבוי רבני כזה או אחר ויגרוף קולות.
השנייה, אם דרעי ייבחר, עדיף שהדבר ייעשה תוך שמירה על קשר עין עם בית מרן.
ובמילים פחות עדינות: מאזן האימה דו-צדדי ולא רק לדרעי יש מה להפסיד. עד לפני שנה, אמירה שכזאת הייתה מגולגלת יחד עם אומרה מכל המדרגות. אבל אחרי שח"כ אמסלם פתח את פיו ודיבר סרה, וממשיך לצעוד בריא ושלם (עם-שלם), מדי בוקר, לתפילת שחרית במניין, בתוככי שכונת הר-נוף, שום אמירה כבר אינה מפתיעה.
מכתב מאליהו
אם נחזיר לארון את ´שו"ת שאגת אריה´ עב-הכרס ונפתח לרגע את ´מכתב מאליהו´, נגלה טקסטים שונים לחלוטין. ישי, בניגוד לדרעי, נמנע מלהתייחס בקולו לתרחישים האפשריים. כמוהו גם אריאל אטיאס, היושב על הגדר, רגל פה, רגל ש"ס.
בסביבתו של דרעי, השוו השבוע את שתיקתו של ישי לשתיקתה של זהבית כהן מתנובה, עם פרוץ משבר הקוטג´. ההשוואה הזאת, היא ניסיון, שבינתיים לא צלח, להוציא את ישי משיווי משקלו ולהטילו בכוח לזירה. במצבו הנוכחי, שתיקתו, היא האמירה הטובה ביותר.
למה שישי ידבר? הבחירות לא נראות באופק, מרן הגר"ע יוסף מוסיף לראות ב"רבי אליהו, בכל ביתי נאמן הוא", את מנהיגה הבלתי מעורער של ש"ס. ומה יהיה אם מצבם הקטסטרופלי של הסקרים ייאלץ את השבתו של דרעי, ברגע האחרון? זו התקווה האמיתית בקרב אנשי דרעי, אך בסביבתו של ישי לא מציעים לאיש לבנות על האופציה הזאת. לא הרים, לא גבעות, אפילו לא יחידת דיור אחת.
על מחול השדים סביב דרעי אחראית התקשורת שרואה במפלגת דרעי החדשה, ´שובר שוויון´ שיחזיר את השמאל לשלטון. לסקרים שמתפרסמים יש להתייחס בהתאם. על אחת כמה וכמה, כאשר גם באותם סקרים לא ניתן לראות פער גדול מדי בין ש"ס בראשות ישי לש"ס בראשות דרעי. וזה עוד לפני שהקמפיינרים הנגטיביים של הימין אמרו את דברם. הפשקווילים שפוזרו השבוע, הם בקושי קדימון.
דרעי - מזכירים לסיום בסביבתו של היו"ר המכהן - כבר עמד וביקש סליחה, ערב כניסתו ל´מעשיהו´. הוא לא יתמרן עצמו בשנית לאותה פינה.
מי שסבור כי הקברניט, מרן הגר"ע, יראה כיצד קודחים חור בספינה ויבליג, כדאי שיתבונן בתגובתו, ערב הבחירות האחרונות, כאשר דומה היה שישראל ביתנו נוגסת בכוחה של ש"ס. ליברמן הפך לשטן. דרעי עוד עלול למצוא את עצמו עם דימוי מעולם החי.
בג"ץ בהכשר הבד"צ
אם גם הסיפור הבא יתגלגל לבסוף לפתחו של בג"ץ, החינוך העצמאי יוכל להאשים רק את עצמו.
´טענת הטענות´, נגד העותרים מעמנואל הייתה פנייתם לערכאות. והנה, במקרה שלפנינו הערכאות כלל לא היוו אופציה. הכל נעשה על פי דין-תורה. ומה התוצאה?
הסיפור כשלעצמו הוא עוד סיפור, על ילדה קטנה שנותרה בבית, הורים עם דמעות בעיניים, הפצרות ותחינות שנפלו על אוזניים ערלות. רק שההורים, במקום לשבת בבית ולפכור ידיים, פנו לבית-דין ירושלמי, בראשותו של הרב אברהם דב לוין. פנו, אך לא נענו.
רוטציה היא פריבילגיה של מגזרים שאין להם זכות בחירה, אלא רק זכות הצבעה. הנבחרים הם בעצם ממונים ולפיכך ניתן לתזז ביניהם על-פי הסכמים מוכתבים. לפעמים זה נגמר רע מאוד, לפעמים זה עובר בקושי. משהו טוב, אף פעם לא יוצא מזה
בין ההורים, בית-הדין והחינוך העצמאי, התקיים משחק פינג-פונג מתיש שהסתיים בנקודה בה החל. להלן התקציר:
את התביעה הגישו ההורים נגד המנהלת שהשיבה לבית-הדין, בזו הלשון: "כעובדת החינוך העצמאי לא נתנו לי אישור להופיע בפני בית הדין".
בית-הדין, בתגובה, הוציא מכתב תשובה נזעם: "לא יעלה על הדעת שמוסד חינוכי שנוסד ומנוהל על-ידי גדולי ישראל יכפור בסמכות התורה לדון בבית דין לפי דין תורה".
בשלב הזה, הגיעה לבית-הדין תשובתו של צבי בוימל, סמנכ"ל החינוך העצמאי: "גם החתום מטה וגם המנהלת הינם עובדים של החינוך העצמאי וככל שיש תביעה בכל הנוגע לחינוך העצמאי הרי שמלכתחילה היא אמורה להיות נגד החינוך העצמאי ולא כלפי עובדים.
"כיום בשעה-טובה ומוצלחת, מונתה על-ידי גדולי ישראל שליט"א ועדת רבנים אשר כל העניינים החינוכיים הינם בטיפולה ואנו העובדים כפופים לה בנושאים אלו, על כן כל נושא חינוכי כגון קבלת תלמידות יש להפנות לוועדה החינוכית שהיא הקובעת".
ומיהם חברי ´ועדת הרבנים החינוכית´? על-פי המכתב, מדובר בחמישה-עשר חברי הוועד המנהל לחינוך העצמאי, ובכללם תושב חו"ל, הנגיד הניו-יורקי, שמעון גליק. הקמח, תמיד היווה רכיב חינוכי רב-השפעה בעולם התורה.
חלפו מספר חודשים, ותשובת הוועדה החינוכית הגיעה לבית-הדין: "הוועדה דנה בנושא ובמכלול כל הפרטים של האירוע". ומה ההחלטה? שלילית, כמובן, חתומה בידי שניים מחברי הוועדה. כמה מפתיע.
ההורים ההמומים לא מצליחים להירגע: "לא הסכימו להתדיין איתנו בדין תורה. שלחו לנו תשובה חצי אנונימית שחתומים עליה רק שניים מתוך חמישה עשר חברים. לא דיברו איתנו, לא זימנו אותנו לדיון, לא שמעו את טענותינו. מה אנחנו אמורים להבין מזה, שהדרך היחידה היא פנייה לבג"ץ?".
באמת, שאלה טובה.
עונת הרוטציה
העונש החמור ביותר שהוטל בישראל על אי-כיבוד רוטציה, הוא גזר דין מוות. בינואר 1981, נרצח ח"כ חמאד אבו-רביע, ´הבדואי של מפלגת העבודה´, אשר שובץ ברשימת לווין ערבית שהתמודדה "עצמאית", בגיבוי העבודה, וזכתה בבחירות במושב בודד - ח"כ אחד לרפואה.
הרוצחים היו בניו של שייח´ ג´אבר מועדי הדרוזי, המועמד הבא בתור ברשימה, שאמור היה להיכנס לכנסת במחצית הקדנציה, על-פי הסכם הרוטציה שהופר.
רוטציה היא פריבילגיה של מגזרים שאין להם זכות בחירה, אלא רק זכות הצבעה. הנבחרים הם בעצם ממונים ולפיכך ניתן לתזז ביניהם על-פי הסכמים מוכתבים. לפעמים זה נגמר רע מאוד, לפעמים זה עובר בקושי. משהו טוב, אף פעם לא יוצא מזה.
זוהי עונת הרוטציה במפלגות החרדיות, ולא במגרש של הגדולים – הכנסת, אלא בפינת המשחקים של הרשויות המקומיות. תמונת המצב לא מרנינה:
בעיריית רחובות, מתבצר בכיסאו איש ´שלומי אמונים´, פינחס הומינר ומסרב לפנות את מקומו למועמד ´דגל התורה´, אפרים וייס. ההסכם כתוב, חתום אך לא מקוים.
דגל התורה, תבעה את איש שלומי אמונים, ודיון אמור להתקיים ביום רביעי הקרוב בפני אב"ד רחובות, הגר"נ גורלטר, שהנתבע - לטענת התובעים - התחייב בשעתו, להפקיד בידיו מכתב התפטרות. מישהו יודע לאן נעלם יו"ר שלומי אמונים, מאיר פרוש?
לך תקרב יהודים לאביהם שבשמים, כאשר רבנים על תקן פוליטיקאים, מסתובבים במסדרונות כנסת ישראל, כדי לגייס את תמיכת הח"כים ב´חוק ג´ובים רבני´. לך תספר לישראלי המצוי שהכל לשם שמים, כשהוא רואה, מעשה יום ביומו, כי יש כאלו שעבורם ´השמים כיסי´
בפתח-תקווה מתכוון נציג דגל התורה, אליהו ברוכי, להיאחז בתפקיד חבר המועצה, עד לתום הקדנציה. ומדוע לא יפנה את מקומו לנציג אגודת ישראל, כאמור בהסכם? לדגל התורה יש תשובה סדורה (קחו נשימה ארוכה):
מדובר בסיכום מקביל: חיפה מול פתח-תקווה. בחיפה הוצב נציג אגודת ישראל במקום הראשון ברשימה. בפתח-תקווה, קיבל נציג דגל התורה את הבכורה. ערב הבחירות, יצאו הצדדים מנקודת הנחה שהן בחיפה והן בפתח-תקווה תכניס כל רשימה רק נציג אחד לעירייה, ולפיכך סוכם כי באמצע הקדנציה יתפטרו הנציגים הראשונים בשתי הערים ויפנו את הכיסא למועמד השני ברשימה.
מה לעשות, ובחיפה אירעה תקלה מצערת: הרשימה זכתה בשני מושבים בעירייה. הדיל לפיכך, בטל ומבוטל.
צחוק הסגנים
ירושלים, כרגיל, על ראש שמחתנו. הויכוח שזעזע את החומות היה, מי מבין שני הסגנים בשכר, יזכה בתואר הנכסף ממלא-המקום? האם הסגן הדגלאי יצחק פינדרוס יוסיף להחזיק בו או שמא יתהדר בו מעתה הסגן האגודאי יוסי דייטש?
ברקת איים שאם השניים לא ישיבו לאלתר, יעניק את התואר לסגן החדש, איש סיעת מרצ פפה אללו. זה נגמר בהבנה של הרגע האחרון. סנסציה אמיתית: פינדרוס יכבד הסכם רוטציה. תואר הכבוד נטול המשמעות, ´ממלא-מקום´, יועבר לדייטש.
בתוך התמונה הרוטציונית הזאת, דגל התורה ממוקמת לא רע כמקיימת הסכמים בין-מפלגתיים. בעיקר בזכות קיום הרוטציה בעיירה הצפונית רכסים, שם התפטר הנציג הדגלאי, אהרון פרנקל, לטובת נציג ש"ס, בלי טריקים ושטיקים. כמו גדול. סיים את תפקידו בעירייה, ושב לכולל, ללמוד ´ש"ס-פרנקל´.
הסיפור הרוטציוני המרתק מכולם, מתרחש – איך אפשר אחרת – בעיר השלום אלעד. כבר ראינו מועמדים שנאבקים עד מוות על קיום ההסכם. במועמד שמוותר ללא קרב, ובאלגנטיות שכזאת, טרם חזינו.
בהסכם רוטציה פנימי בתוך סיעת דגל התורה, התחייב המ"מ המכהן, זליג אורלנסקי, לפנות את מקומו לטובת צביקה הרבסט, במחצית הקדנציה. וראה זה פלא, במכתב ששיגר הרבסט ליו"ר
קדם להחלטה, מפגש משולש, ביום שלישי שעבר, בלשכת יו"ר ועדת הכספים, בו השתתפו גפני, מקלב ובעל השמחה – צביקה הרבסט. הנציג האלעדי שמע מה ששמע, הפנים מה שהפנים והחליט מה שהחליט. הכל, כמובן למען השלום והאחדות. אלא מה?
אז מדוע יש מי שמשוכנע כי אם הרבסט לא היה מרים ידיים, סופו היה כשל מוחמד אבו-רביע, בהיפוך תפקידים? הווי אומר, במקרה דנן, גזר דין מוות (פוליטי. רק פוליטי), היה מוטל דווקא על מי שמתעקש לכבד את הרוטציה.
כמו הסוגיות הקודמות שהובאו במדור, כל תשובה שתינתן, לא תהיה טובה דיה כמו הקושיה. במצבים כגון אלו, התירוץ הטוב ביותר, הוא סימן שאלה.
יהדות עם נשמה
אין מקום אירוני יותר לקיום דיון יהודי על קביעת רגע המוות וקבורת יהודים בקומות, מבירת היבשת שהפכה לבית המטבחיים של העם היהודי. שבעים שנה חלפו והשנאה לא פגה. האנטישמיות החדשה, היא אותה גברת בשינוי אדרת. לשנוא יהודי על רקע יהדותו, זה לא ´אין´. אז איך מסתדרים, לאן מתעלים את השנאה הקדומה? מתעבים את היהודי, לא בגלל דתו אלא על רקע ישראליותו.
המוטיבים של האנטישמיות הישנה, במאה הקודמת, היו הלבוש היהודי האותנטי: הזקן, הפאות, הכיפה. במאה הנוכחית מחליפים אותם הדגל הישראלי והמדים הצבאיים.
האנטישמיות החדשה, נעטפת באריזת צלופן של הומאניות ונאורות. השנאה לישראל, נקלטת בקרקע פורייה של מיליוני מהגרים ערבים שצצים בכל פינה. כל חנות שנייה, ´חלאל´ - כשרה למהדרין על-פי מיטב הידורי הקוראן.
ובתוך כל סבך גידולי הפרא של אנטישמיות שמרימה ראש, היהדות פורחת. מלבלבת, כמו שושנה בין חוחים. צריך היה להזדמן לכנס העשור של ´מרכז רבני אירופה´ בבריסל, כדי להבין עד כמה. עשרות רבנים, מכל קצוות היבשת הם בבואה של רבבות, שמזהים קליטה יהודית ומתחברים למסורת.
החסות הרבנית, מנטרלת את התסבוכת הריבונית. חלק מהכינוס מתקיים במטה האיחוד האירופי. נתניהו וליברמן, יכולים רק לחלום על אירוח ממלכתי, כמו זה שזוכים לו הרבנים – ועל הדרך גם שר הדתות, יעקב מרגי, שמובהל ברחבי העיר בשיירת מרצדסים. ´טוב להיות שר´, אמר פעם אריק שרון. באירופה, אם נגזר גורלך להיות שר ישראלי, רצוי שתהיה שר דתות.
זו אירופה – מבדילה בין יהדות לישראליות. סמוך ונראה למתחם האיחוד, ניצב על תילו בית-הכנסת של חב"ד. בימי כיפור, נכנסים בשעריו מאות יהודים, כולם עובדי האיחוד האירופי, זוטרים לצד בכירים. הם רחוקים מהישראליות, אך היהדות קרובה לליבם.
יש משהו מחכים דווקא באדמת נכר. הקור והקרירות, מצננים את האווירה ומאפשרים לצלול בים של נושאים הלכתיים שעצם הגייתם מעוררת סערה בישראל. מי שמצדד להקל לא נרגם פה באבנים. דעתו, נשמעת. המונח ´קולא´, עדיין לא הוצא מהלקסיקון. באירופה, כוח דהיתרא עדיף מכורח המציאות.
אבל לא בשביל לקבוע את רגע המוות, הוציאו את הנשמה לרבני היבשת וטלטלו אותם למקום הכינוס, אלא כדי לחזק את הקשר עם היהודי הפשוט, זה שמחפש כמה רגעי חיים יהודיים. עבור היהודי הזה, באשר הוא שם, רבני הקהילות, הם הכתובת היחידה.
לו רק היינו יכולים לאמץ את המודל האירופאי, של יהדות מסבירת-פנים, מופרדת מפוליטיקה ממסדית (אם נניח לרגע ל´מלחמות היהודים´, בין ´ועידת´ ל´מרכז´ הרבנים. מזה כנראה, אי אפשר להתחמק, אפילו באירופה).
זהו כמובן, חלום באספמיה. לך תקרב יהודים לאביהם שבשמים, כאשר רבנים על תקן פוליטיקאים, מסתובבים במסדרונות כנסת ישראל, כדי לגייס את תמיכת הח"כים ב´חוק ג´ובים רבני´, להארכת כהונת הרבנים-הראשיים. לך תספר לישראלי המצוי שהכל לשם שמים, כשהוא רואה, מעשה יום ביומו, כי יש כאלו – לא אחד ולא שניים - שעבורם ´השמים כיסי´.
טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´.
הצגת כל התגובות