האם נהג אוטובוס שעבד במשך שנים על אוטובוסים ישנים ורועשים יהיה זכאי להכרה בו כנפגע עבודה בגלל ליקויי שמיעה? שאלה ייחודית ובעייתית זו, שצריכה לעניין כמעט כל נהג אוטובוס, נדונה לאחרונה בבית הדין לעבודה בתל אביב ומעשה שהיה כך היה.
ח', גמלאי של אגד בשנות ה-70 לחייו, עבד בחברת התחבורה הציבורית במשך למעלה מ-45 שנה (ופרש בשנת 2012). הוא החל לסבול מליקויי שמיעה והבין כי ייתכן והסיבה לכך היא עבודה בתנאי רעש מזיקים. במיוחד לאור העובדה שכמעט 12 שנים מתוך תקופת עבודתו הארוכה הוא נהג על אוטובוסים מדגם ליילנד. אוטובוסים שניתן למצוא כיום רק במוזיאון של אגד ואשר ידועים בעוצמת הרעש הגבוהה שהם מפיקים. ח' הגיש תביעה לביטוח לאומי אך התשובה שהתקבלה הותירה אותו המום.
"אנחנו מאד מצטערים", ענו לו במוסד לביטוח לאומי, "אנחנו בטוחים שאתה סובל מלקות שמיעה אבל אתה לא עונה על התנאים שנקבעו בחוק להכרה בך כנפגע עבודה. הליקוי בשמיעתך הוא לא תוצאה של חשיפה לרעש בעבודה, לא הוכח כלל שהיית חשוף לרעש התקפי ומתמשך בדרגות שעולות על המותר בחוק, ובכלל, ליקויי השמיעה שלך הוא תוצאה של תחלואה טבעית". ח' לא אמר נואש והחליט להגיש כנגד הביטוח הלאומי תביעה לבית הדין לעבודה. שם, כפי שנראה מיד, נמצאה תשובה ראשונית למצוקתו.
שנים של נהיגה על אוטובוסים ישנים מדגם ליילנד
כבר בשלב ראשון בית הדין לעבודה קבע כי יש לקבל את גרסתו של ח' לגבי אופי עבודתו כנהג אשר מרבית נסיעותיו היו בקווים בינעירוניים (כולל אפילו נסיעות עד לשארם א' שייח שבדרום סיני). הוכח שבמשך שנים הוא עבד למעלה מ-14 שעות ביום ובימים מסוימים היה "על ההגה" 20 שעות ברציפות. בית הדין מצא שאין לייחס משמעות יתרה לכך שבתוך תקופת העבודה הארוכה של ח' היו גם חודשים שבהם הוא לא היה נהג במשרה מלאה.
בדיקות רעש במוזיאון אגד
בשלב שני בית הדין קבע כי היות שהנהיגה הייתה לא מעט על אוטובוסים ישנים מסוג ליילנד, ח' היה צריך ללחוץ על דוושת הגז עד לסופה (וגם אז המהירות המקסימלית הייתה 80-90 קמ"ש). כעת השופטת עברה לבחון כמה באמת אוטובוסים מדגם ליילנד מרעישים. קרי, עד כמה באמת הם מהווים "סביבת רעש מזיקה" כנדרש לפי חוק הביטוח הלאומי.
השופטת נעזרה לשם כך בחוות דעת של מומחה שהלך ובדק את האוטובוסים הוותיקים במוזיאון אגד. לפי חוות דעת זו, רמת הרעש שמופקת על ידי הרכב ומגיעה לתא הנהג עומדת בממוצע על כ-85 דציבלים. נתון חשוב מאין כמוהו שכן לפי תקנות הבטיחות בעבודה זהו רעש שמותר להיחשף אליו עד 8 שעות ביום בלבד. ובכן, זה עוד לא הכל. הבדיקה שקבעה 85 דציבלים בממוצע נעשתה ב"תנאי מעבדה" ברחבת מוזיאון אגד, בעוד שנהיגה בזמן אמת עם נוסעים ובכבישים משובשים מגבירה את הרעש במידה ניכרת.
מעבר לכל אלה על פי ההלכה הפסוקה (וראו למשל עב"ל 717-08) כאשר קיימת מחלוקת לגבי קיומה או אי-קיומה של סביבת רעש מזיק, והעובד לא יכול להוכיח באופן אובייקטיבי את מפלס הרעש במקום העבודה, בית הדין לעבודה רשאי למנות לטובת העניין מומחה רפואי. זאת כאשר סביר להניח שהעובד אכן נחשף לרעש מזיק לפי חומר הראיות והמעסיק לא מדד את מפלס הרעש במקום העבודה.
במקרה שלנו, ח' יכול לנשום לרווחה לעת עתה. הוא עבר בהצלחה את המכשול הראשון בדרך להכרה בו כנפגע עבודה. ייתכן בהחלט שבכך הוא "פרץ את הדרך" עבור נהגים וותיקים אחרים שנפגעו משעות העבודה הרבות על הליילנד הישן והטוב.
בית הדין לעבודה קבע כי לאור הבדיקות של מפלסי הרעש ועדויות התובע וחבריו הנהגים, הוכחה התשתית העובדתית לקיומו של רעש מזיק ברמה העולה על המותר בחוק. זאת במשך כ-12 שנים וברמה המצדיקה מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין ליקויי השמיעה לעבודה.
ואחרי כל הטוב הזה (לנהג) נשאלת השאלה, אולי כל אזרח שעבד כנהג והיה על הכביש שנים רבות יכול לתלות את הלקות בשמיעה בעבודה? מה עם עובדי מספרה למשל שהיו חשופים לרעש של מכשיר יבוש שיער? אולי בכלל נוסע באוטובוס שנסע שנים רבות לעבודה מידי יום יכול לתלות את הלקות השמיעה שלו בנסיעה באוטובוס?
אמור מעתה, לקות השמיעה קשורה לעבודה! כל מה שנשאר זה למצוא את הקשר בין העבודה ללקות.
נראה לי שההחלטה תעודד עשרות אזרחים לעשות משפטיציה של הלקות שמיעה שלהם, ולמצוא סיבות שונות ומשונות מדוע איכות השמיעה ירדה בגיל 70.