מצעד בו התחננו לשינוי. עבור נשים כבולות, עבור גברים שמרגישים מרומים ובעיקר, עבור הילדים שלא באשמתם, עוברים את הטלטלה של תהליך הגרושין הכואב והארוך, ולרוב גם המכוער. עבור חברה/מגזר שנמצא בסיכון של מציאת פתרונות מפוקפקים אחרים לסיים את הבעיה הזו (ואני לא מתכוונת להסכם הקדם-הנישואין ההלכתיים).
רצינו להבהיר לרבנים שלא משנה פוליטיקה דתית, מדובר במשבר דתי חובק עולם, אחד שזקוק לתשומת לב ותיקון, ולדרוש מהרבנים והדיינים שעד כה נראה שיש להם סוג של תפיסה חד צדדית בנושא הזה, להתאחד בכדי להחליט על פתרון אחיד בגדר ההלכה שימנע את הכאב והעינויים האלו.
איך זה אפשרי שבשכונה קראון הייטס, שכונת הרבי העיקרית, הרבנים מקדשים בשמחה - ושירבו שמחות - אבל כשזה מגיע חו״ש לגט - אין אף בית דין מוסמך לגרושים? למה שיצטרכו לצאת מהשכונה ומהחסידות לבית דין בשכונה אחרת ו/או לערב בתי משפט חוקיים מלכתחילא? חייבים לפעול בקרב הרבנים הראשיים ולקדם את הנושא.
בקהילת קראון הייטס יש עגונה 30 שנה, זו זוועה. לא מזמן איבדנו אם צעירה שביקשה גט עד נשימתה האחרונה - ולא קיבלה לפני פטירתה, השאירה שישה ילדים מאחור. יש נשים רבות שסובלות מהבלגן הזה של המערכת. אחת, היא אחת יותר מדי.
אחד הדוברים שלנו היה בנה בן ה- 20 של עגונה כבר 14 שנה, שביקש מאביו לשים סוף לדבר ולשחרר את אמו. הוא הגדיר הכי טוב את ההשלכה הכי קשה ורצינית של המצב הזה "מסכנים הילדים".
התחלנו את המצעד מול 770 והתקדמנו על רחוב קינגסטון בצורה שקטה יחסית ומסודרת עם ליווי מאורגן מהמשטרה. אחזנו שלטים עם סיסמאות מגוונות אבל לכולן אותו המסר: ״מסרב גט = מתעלל״.
קיבלנו עומס של תגובות שליליות מקהילה שלא רגילה לנער את השטיח או לאוורר את הכביסה ולכן קבענו שזו לא תהיה הפגנה קולנית.
באנו בשלום וברוגע ובדרכי נועם בשביל אחדות ותורה כהלכתה. פגשנו בפעם הראשונה אנשים ונשים שכבר הכרנו דרך הקבוצה בפייסבוק, חלק גרות אחת ליד השניה ולא ידעו עד לפני כמה חודשים מה כל אחת עוברת.
הגענו למסקנה - שלמרות שלכל אחת יש סיפור משלה, כמה ילדים יש לה?
כמה שנים היא כבר בתהליך?
האם היא כבר בבית משפט מדיני?
האם כבר הסכימו על מזונות או שהיא חיה על סיוע מהמדינה?
בכמה בתי דין היא כבר היתה צריכה לבקר?
ולכמה רבנים היא כבר היתה צריכה לפתוח את הספר של החיים שלה?
ואיך זה שבסיפור שלה היא עוד לא הגיעה למיתוג הזה של ״עגונה גלאט״ עדיין? - השורה התחתונה היא שכולנו כבולות. תקועות. בעליות וירידות. בלי שמץ כיוון וידע מתי הרכבת תעצור.
אפשר לומר שהרגשתי את העוצמה של החיבור עם נשים אחרות ׳אחיות לצרה׳ זה כבר נותן רוח גבית להמשיך ולפעול. זה נותן כוח ותקוה לדעת שאני לא לבד, ולהתפלל שביחד נשנה את המצב.
ואנחנו לא עוצרות כאן. כבר הפעלנו דרך הדף בפייסבוק כמה קבוצות תמיכה: פיננסית, לשאלות בענייני החוקים והפרוצדורות, עזרה בבית, אירוח, מידע לגבי סיעוד וכו. ואנחנו חושבות על עוד דרכים להעלות את המודעות בנושא.
ומסיימים בטוב: ״בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן עתידין להיגאל״. יהי רצון שנזכה כל אחד ואחת לגאולה הפרטית וכולנו יחד לגאולה השלמה בקרוב ממש.
תמונות מהצעדה.