הכירו את המכה שלא כתובה בתורת השידוכים: המהססים.
הוא רוצה, ולא רוצה.
הוא רואה את עצמו מתחתן איתה. הוא אפילו מדמיין את החופה, את זרי הפרחים שמסביב, שומע באוזניו את רעש הכוס המתנפצת לרסיסים ואת הקהל מוחה דמעה של התרגשות.
אבל הוא לא רוצה.
לחיות לנצח, איתה?
לגדל ילדים? לקחת על עצמו עול כבד מנשוא של לפרנס משפחה? להכיר מקרוב את המושג "שוויגער"? לא בשבילו.
מצד שני, הוא ממש רוצה.
כל החברים שלו כבר נשואים. חלקם חובקים ילד או שניים. הם מאושרים, כך לפחות עושה רושם. חלקם קצת השמינו, זה נכון, אבל אולי מנחת.
רובם בכולל, אחדים מהם יצאו לעבוד. אבל איש לא מביט בהם במבט מלא רחמים בכל פעם שנתקלים בהם בשמחה משפחתית. הדודה לא מטרידה אותם עם הצעות שידוך מביכות.
ואמא, מה יהיה עליה? היא משתוקקת לראות את בנה הקטן מתחת לחופה, בונה סוף-סוף בית. הוא לא יכול להתמודד עם הצער שניבט ממנה. צער גידול בנים רווקים.
אז הוא יילך על זה.
אבל אז הוא נזכר במילה שמפחידה אותו יותר מכל: מחויבות. הפחד לקחת את ההחלטה הגורלית הזאת שתכריע את חייו. התחושה המשתקת, הרצון לברוח ממסגרת ולהפסיק לחיות לפי סטיגמה.
לחלוק חיים עם יצור אנושי נוסף? לגלות את סודותיו הכמוסים ביותר? להפוך לאדם אכפתי, אחראי? זה ממש לא הוא.
מי יבוא וישנה את חייו?
הצגת כל התגובות