שני חיון: "דוד שמעון (או אנקל שימי כמו שקראנו לך), יש לי איזה עניין קטן לסגור איתך. במשך כמה שנים אנחנו מדברים על שיר שנקליט ביחד, ורציתי אותך בפרויקט המתהווה שלי, דואט כזה של שילוב כוחות. אבל לא הספקתי אותך, הלכת מוקדם מידי.
לפני כמה שבועות סיפרתי לאמא על תוכניותיי שנגוזו באחת, אז היא אספה את עצמה, והעלתה רעיון, להשתמש בהקלטה מתוך צילום בטלפון שנעשה כמה ימים לפני שהלכת. האחים שלי, ובני דודיי האהובים באו אליך לבית חולים וניגנו איתך את הסליחות (זאת הייתה התקופה). ואז... ואז... הגיע רגע נדיר, חד פעמי, מצמרר. לקחת את הסידור סליחות המרוקאי והתחלת לשיר מתוכו פיוט שאין מתאים ממנו לסיטואציה:
ליך יא רבי ראפדת עינייא
תנדר מן חאלי ותחן עלייא
נסתקר בדנובאתי מא חדני פי חייאתי
קבל מא נמשי לגדי ליילת לוחדאניא
תרגום:
אליך ה' נשאתי עיניי
התחשב במצבי וחון עליי
אהרהר בעוונותיי כל עוד אני חי
בטרם אלך לעולמי בליל המיוחד
מדויק, ונכון, וכל כך אמיתי.
אז חזרתי הביתה, פיניתי לי זמן בתוך שגרת הקלטות/הופעות/הרצאות, והקשבתי שוב ושוב להקלטה, מובן שהחולשה שהביאה איתה המחלה ניכרת היטב בקול שלך, זה בטח לא אותם הימים שהופענו ביחד בסליחות המוזיקליות וביחד עם הקול העוצמתי שלך הרטטנו לבבות, במצב הנוכחי ההקלטה שלך, למרות שהיא בתנאים לא אופטימליים בעליל, הייתה לי יקרה מפז. אז בניתי סביבה מלודיה, ואז מילים, וכהרגלי בקודש - נכנסתי לאולפן, פרסתי את כל כלי הנגינה שלי על הריצפה, והתחלתי בהפקה. איך שיר נולד? ככה הוא נולד! התהווה לו שיר".
הצגת כל התגובות