עובדיה חממה, ברק וולוביק ואורי ארנד במדרשיר בלק

עובדיה חממה: המדרשיר לפרשת השבוע "בלק", ערב צום י"ז בתמוז (21 ימי בין המְצָרים), בוחר להתייחס לעובדה שלא עזר להם, לכל יצרני המְצרים: הבִּלעמים, הבָּלקים, העמלקים, המצרים, הנאצים, החמאסניקים למיניהם ושאר עובדי כוכבים ומזלות, שליחי הרוע עלי אדמות, שקמו להשמידנו.

אין להם די חרב להשמדה, ואין להם די כוחות כישופי רוע לקללה. יותר מזה: כל קללותיהם נתהפכו לבסוף לטובה ולברכה.
נכון, לא הכול היה ורוד ומתוק בדרך. ההפך הוא הנכון: הם יכלו להרע לנו עד מאוד. ועם כל זאת הם לא יכלו להשמידנו עד כלות. הם היו ועודם, רק שוט אלוהי בלתי נתפס, שבכל פעם שאנו מתרחקים מדרך המלך, מכוון אותנו בחזרה אליו כעמוד ענן במדבר וכעמוד האש בשמי הלילה.

הסנה בער, אך לא אוּכּל עד תום. בסופו של דבר, תמיד הכל התהפך לטובה וקמנו מעפר כלביא וכשלוחי חץ חדורי חזון להגשמת ייעודנו הקוסמי. עם ישראל עוד חי בזכות החיוּת האמיתית, נשמת אפנו, תכליתנו הרוחנית והתורה, מאור עולם. בורכנו ונבדלנו משאר העמים בדבר פשוט אחד: יועדנו בסגולת התורה לשליחות הטוב, להבאת אור, אורה וגאולה לעולם.
למרות כל הניסיונות לקללנו ולכלותנו, לא אבדה תקוותנו למלא ייעוד זה, כך שכל מי שמנסה לפגוע בשליח לדבר מצווה זה, מעיד על עצמו שהינו בן חושך, נציג הרוע, בן בלייעל, שאין לו עלייה לספינת החלומות, ואין לו מקום בין נגאלי העולם.כמה מסובך...ככה פשוט.

נכון, איננו מושלמים. ולמשל עד שלא נתקן את הגזענות כלפי "האחר" התורן שבתוכנו (כהה העור, המזרחי, הדתי, החילוני וכ"ו) אותה מידת גזענות (כהות אור) קלוקלת תופנה נגדנו.

ברק וולוביק ואורי ארנד הם תלמידי הישיבה (השתחררו השבוע מהצבא...) חבריו של החייל ארז אורבך הי"ד. הם השתתפו בשיר "חובת אדם", שהלחנתי לזכרו והשתתפו בכל הפרוייקט הבא שיצא ב"ה אחרי המדרשיר: אלבום משיריו של ארז אורבך אותם זכיתי להלחין.

המהפך (מילים ולחן: עובדיה חממה)

לֹא תֵּלֵךְ עִמָּם, לֹא תָּאֹר אֶת הָעָם,
כִּי בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ מִכֻּלָּם.
כָּל הַבָּא לְקַלֵּל, עוֹד יֵצֵא מְבָרֵךְ
בְּלִי לָדַעַת לָמָּה וְאֵיךְ.

כִּי יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ,
מְבֹרָךְ, מְבֹרָךְ, מְבֹרָךְ
גַּם אִם צַר הַמָּקוֹם בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים,
הַשּׁוּעָל לֹא יוּכַל לַמַּלְאָךְ,

הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם וּכְאָרִי יִתְנַשָּׂא,
כַּחֵץ הַשָּׁלוּחַ מֵעֵבֶר לְעֵבֶר, מָה שֶׁנִּרְאָה.
לֹא יוּכַל סַמָּאֵל לְקַלֵּל את יִשְׂרָאֵל,
הַמְּבֹרָךְ, הַמְּבֹרָךְ מִפִּי אֵל.
אַל תִּבָּהֵל, יִשָׁר-אֵל יִשְׂרָאֵל,
הִנֵּה בָּא, הִנֵּה בָּא הַגּוֹאֵל.

מְבָרֶכְךָ בָּרוּךְ, ואֹרְרֶיךָ אָרוּר,
עַד כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה סָבוּךְ,
יִתְהַפֵּךְ לוֹ הַפּוּר,
סוֹף טוֹב יִהְיֶה לַסִּפּוּר,
קוֹל בַּת צְחוֹק עוֹד ימְחֶה יְבָבָה,
וְהַכֹּל יִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה.
עַד כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה סָבוּךְ,
סוֹף טוֹב יִהְיֶה לַסִּפּוּר...