בעודנו עסוקים במחשבות וטרוניות כלפי הנער 'חסר האחריות' והחינוך שפגע וקיפד את חייו של רבי אברהם אדרת זצ"ל, אני מבקש להשמיע דווקא את קולו של רבי אברהם זצ"ל, בן דודי האהוב והמיוחד – למקרה דנן.
מודה שלא קבלתי כל רשות או זכות ממאן דהוא, להשמיע את קולו של מי שאיננו – בטח לא ממנו עצמו. אך אני בכל זאת אני חש חובה להשמיע את קולו כפי שהדבר עולה בעיני רוחי.
הכרתי את האיש מקרוב, אנחנו בני משפחה קרובה, וככזה אני שומע את קולו אומר את הדברים הבאים:
עזבו אותי, אל תתעסקו עימי ועם ההספדים עלי, ממילא זה לא נותן לי דבר ואין לי צורך בהם, לכו וטפלו בילד עם הקורקינט, הוא מסכן ואומלל, כל ימיו תרדוף אותו התמונה והידיעה שהוא הרג נפש, חייבים לטפל בו, חובה על כולם לתמוך אותו ואת הוריו, אחיו ואחיותיו.
מי יודע איזה נזקים נפשיים ורוחניים, הוא עלול לסחוב איתו, סה"כ הוא תוצר של דור וחברה שטסה בכל כלי אפשרי, הקורקינט החשמלי כמו גם האופניים החשמליים הם בכלל מכת מדינה. ואולי אני טעיתי ואני אשם, אולי הייתי צריך להבחין יותר, להביט שוב בכביש.
אנא מכם למען ה' ולמען נשמתי – תצילו את הילד, תגידו לו שאני אוהב אותו וסולח לו.
טוב לפחות שזה קרה לי, אני אדם פשוט מה כבר עשיתי בחיי, תתארו לעצמכם שהוא היה הורג באמת מישהו בעל מידות טרומיות, ת"ח וירא שמים.
מי שהכיר אות רבי אברהם זצ"ל הצדיק והמיוחד, המתמיד והלמדן, יודע בבירור וללא כל ספק כי זה מה שהיה אומר וכך היה רוצה שננהג.
האיש היה מכף רגל ועד ראש, כולו יראת אלוקים מהלכת, מחשבה טהורה, תורה ותפילה של תחינה מעומק הלב.
היה בעל נפלא, אבא מסור, ובן דוד מתוק ואהוב.
ימים קבועים היו לו בכותל המערבי, שבהם היה מגיע משעת לילה מאוחרת ועד לאחר תפילת הנץ, ראשי חדשים, ימי שישי, בה"ב, שובבי"ם, וימי הסליחות וצומות.
כל מתפללי הנץ הכירוהו ושמעו את בכיותיו וגעיותיו בימי השובבי"ם.
עם כל צדקותו, הוא לא ראה חיסרון באף אדם, רק חמלה ועידוד, לא ביקורת, להפך מילה טובה שמשמחת את הלב, התעניינות אמיתית במצב הזולת.
זהו תמצית וטעימה קלה מהאבדה הגדולה והכואבת לנו קרוביו ומכיריו שמוקירים אותו ובוכים על לכתו
הצגת כל התגובות