לפני כשנה הגיע אליי אברך צעיר בן עשרים ושבע וכך סיפר לי: "אני נשוי מזה שש שנים וברוך השם יש לנו ארבעה ילדים חמודים.
>> למגזין המלא - כנסו
מאז ומעולם בכל מקומות לימודיי הייתי ילד מאוד טוב והלכתי לפי כל הכללים. התנהגתי בדרך ארץ, ישבתי ולמדתי בצורה יוצאת דופן ובהתמדה רבה.
הוריי היו גאים בי, המורים והרבנים שלי היו גאים בי. כשנכנסתי לישיבה קטנה נכנסתי כמובן מאליו לישיבה קטנה בעלת השם הטוב ביותר, גם שם המשכתי ללמוד ברצינות והיה לי שם של אחד מהבחורים המצטיינים בישיבה.
כך גם בישיבה גדולה, נכנסתי לאחת הישיבות הטובות שיש וגם שם יצא לי שם מאוד טוב.
כשהגיע זמן השידוכים הצעות מטבע הדברים לא היו חסרות, הצעות מעולות של הורים טובים לבחורות טובות.
אבי התעקש שאני אקבל שידוך רק אם נותנים לי דירה.
לאחר כחצי שנה של תקופת השידוכים התארסתי עם בחורה טובה ומיוחדת.
קיבלתי בחורה נאה צנועה וחסודה וגם... דירה. התחתנו בחתונה צנועה ושמחה והחיים החלו לזרום על מי מנוחות. למדתי בכולל יום שלם, חזרתי הביתה אכלנו ארוחת ערב יחד וחזרתי לשעתיים נוספות בכולל ערב.
לא היה לי הרבה זמן להיות עם אשתי ולעזור לה בבית, ישבתי ולמדתי כל הזמן. אבל איך שהוא הזוגיות שלנו הייתה בסדר - אשתי לא אמרה כלום רק דאגה לי ופינקה אותי, הכול כדי שאני אשב ואלמד תורה בשקט ובשלווה.
הכול היה טוב ומקסים עד שברוך השם נולד לנו הילד הראשון, ראיתי שלאשתי קצת קשה אבל היא לא אמרה מילה.
גם אם הייתי רוצה לעזור לה לא היה לי זמן! כי הייתי שעות רבות מחוץ לבית.
אבל כאשר הגיע הילד השני והשלישי אשתי התחילה לבקש ממני עזרה בבית. הייתי קצת עוזר לה ואז מתחמק וממהר לכולל ובערב מיהרתי לכולל ערב.
בצהרים בכלל לא הייתי חוזר הביתה והמשכתי ללמוד עם החברותא שלי.
היה זה יום אחד חזרתי בלילה הביתה אחרי כולל ערב ואחרי תפילת ערבית. נכנסתי הביתה ואני רואה את אשתי יושבת בסלון על הספה ובוכה בדמעות שליש!
"מה קרה לך?" שאלתי.
היא לא ענתה! שאלתי שוב: "אשתי היקרה מה קרה, הכול בסדר?"
היא שתקה כמה דקות תוך כדי שהיא ממשיכה לבכות, "לא נעים לי להגיד", היא אמרה לבסוף, "אבל כבר אין לי כוח, אני מרגישה שאני לא שורדת. פשוט אין לי כוחות. אני לא יכולה יותר גם לעבוד מחוץ לבית וגם לעבוד בבית עם ארבעה ילדים ואין לי כמעט שום עזרה ממך. אני יודעת שאתה לומד וזה חשוב לי ביותר אבל אני לא שורדת כך".
לא יודע מה חשבתי באותו רגע, אולי זה היה גאווה טיפשות - שילוב של שניהם - או סתם פליטת פה ואמרתי לה: "אבל ידעת לפני החתונה שאני לומד יום שלם ורצית בעל שילמד כל היום".
האמת, שישר תפסתי מה שאמרתי, אבל זה כבר היה מאוחר!
הבכי של אשתי התגבר, "מה אתה רוצה? שאני אקרוס! מה אתה לא מבין?! אתה רוצה בלימוד תורה שלך לרצוח את אשתך?!"
זו הייתה הפעם הראשונה שאשתי כך דיברה אליי. אבל אני לא שמעתי כנראה עדיין את פעמוני העזרה, שאשתי במצוקה והיא צריכה שאני אהיה איתה ושאני צריך לעשות משהו שינוי עם עצמי.
אולי כי כך ראיתי בבית הוריי - אבי גם היה לומד בכולל יום שלם אבל אמי הייתה מהנשים של פעם, היא הייתה עושה הכול ואבי לא היה נוקף אצבעו בבית רק היה מגיע בצהרים ובערב הביתה כדי לאכול.
להעיר הערות הוא ידע גם ידע... וזהו.
אולי בגלל זה כך התנהגתי.
זו הייתה שיחה ערב לא נעימה, אמרתי לה שאני אשתדל יותר לעזור.
אבל לא עבר שבוע מאותה שיחה ושוב חזרתי ללמוד בכולל ושכחתי ממשפחתי הקרובה...
היה נראה שהחיים שבים למסלולם, לפחות כך חשבתי...
אבל, בוקר אחד אני רואה שאשתי ממשיכה לישון, כשתמיד היא קופצת לפניי מהמיטה.
ניסיתי להעיר אותה והיא אומרת לי: "אני לא יכולה לזוז יש לי חולשה בכל הגוף שלי".
ואני שוב בטיפשותי ובחוסר הרגישות שלי אמרתי לה: "אבל אני מאחר לכולל!"
"בעלי היקר, אני פשוט לא יכולה לקום מהמיטה, אתה לא מבין", אמרה בשקט.
מאותו יום משהו השתנה. אשתי שכבה במיטה ככה כשבועיים. "אני מרגישה חולשה ואין לי כוח", אמרה שוב ושוב.
הלכנו לרופא המשפחה הוא שלח אותה לעשות בדיקת דם כללית והכול היה תקין. אבל אשתי שוב הרגישה לא טוב.
חזרנו לרופא והוא שלח אותה שוב לעשות בדיקות יותר מקיפות אבל כל התוצאות היו תקינות.
אז הנה אני אצלך, הבנתי שאם זה לא משהו פיזי אולי זה משהו בזוגיות שלי.
אולי משהו אצלי לא טוב".
הסתכלתי לתוך עיניו ואמרתי לו: "אתה שואל אותי מה קרה לאשתך? מה שקרה לה זה שהיא קרסה פיזית ונפשית!
זה פשוט מה שקרה לאשתך. בטעות?! לא שמת לב לכל תמרורי ההזהרה שאשתך אמרה לך: 'אין לי כוח להמשיך הלאה, אין לי כוח, אני צריכה את העזרה שלך'. אבל לא שמת לב לזה. היא עבדה קשה גם מחוץ לבית גם בתוך הבית רק בשביל שתוכל ללמוד, שנים היא לא אמרה לך מילה תעזור לי בבית רק בשביל שתשב ותלמד, אבל היא רק בן אדם כמה היא יכולה לעשות הכול לבד ובסוף היא קרסה פיזית ונפשית. גם מכונה צריכה לנוח".
אם אתה לומד תורה ואשתך צריכה את עזרתך עדיף חד וחלק לסגור את הגמרא ולעזור לאישה.
שהרי כך שנינו במסכת מועד קטן דף ט' שמצווה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלים תורה בשבילה.
יהודי אמיתי כך הוא נמדד, לא לפי כמות הדפים שהוא לומד וכמה שעות שהוא לומד אלא איך המידות שלו. ובפרט דבר ראשון איך המידות שלו עם אשתו וילדיו, שם הוא נבחן. הגאון מווילנא אומר איך אדם יודע אם הוא לומד לשם שמיים שיסתכל על המידות שלו איך הם.
כל גדולי ישראל האמיתיים ראית איך הם התייחסו בהערכה ובכבוד לנשים שלהם.
ר' שלמה זלמן אוירבך ורעייתו הרבנית חיו כל ימיהם בחיבה עצומה, עד כדי כך שבהלווייתה, בשנת ה'תשד"ם, אמר בהספד: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה. את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על-פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה - הריני מבקש מחילה". לתמיהת אחד השומעים, השיב ר' שלמה זלמן: "ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך מ'שערי חסד' עד הר המנוחות, אם היה בינינו משהו - אך לא נזכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה בינינו משהו שאינני זוכר, ולכן ביקשתי סליחה"... שאלו אח"כ אחד המקורבים: "עד כדי כך?" ענה לו הרב אוירבך: "אתה חושב שלא היו בינינו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דברתי על העניין הנדון ולא באופן אישי. מעולם לא אמרתי לה מילה שיכולה להשתמע כפגיעה בה.
תמיד לפני שהיה נכנס לביתו היה נעצר ומסדר את עצמו שייראה מכובד, כששאלו אותו: מי מחכה לו בבית? ענה: השכינה! שהרי איש ואישה שזכו שכינה ביניהם.
אמרתי לו: "עכשיו זה קצת ייקח זמן ותהליך לשנות את המצב.
אתה עוזב עכשיו את הכולל לשבוע לפחות ונוסע עם אשתך לחופש בלי הילדים.
תפסיק כעת ללמוד בכולל ערב ובמקום ללמוד בערב תתחיל לעזור לאשתך ולהיות איתה קצת.
זה מה שהשם רוצה ממך זו העבודת השם שלך כרגע, לא ללמוד עד מאוחר.
הרי כעת גם את הדברים הבסיסיים בבית לאשתך אין כוח לעשות".
הנושא הזה תקף לא רק למי שיושב ולומד תורה, גם אנשים שעובדים קשה מחוץ לבית אבל שוכחים שצריך גם לעבוד בבית ולהיות עם האישה והילדים.
כאשר בן הזוג יודע שהדבר הראשון בעולם זה אשתו, זה הבעל, אז הכול משתנה ויחסי הכוחות משתנים. אנחנו יודעים מה יותר חשוב ומה פחות חשוב ובמה להשקיע.
מובא בשם רבי חיים ויטאל: "ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם, אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם שבבואם לביתם ייפתחו להם שערי גן עדן. אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל…"
שבת שלום ומבורך ובשורות טובות
- לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות