פתח תקווה: ההורים מברזיל חנכו בית-כנסת לזכר בנם שנרצח

קהילת החושן, יחד עם בני שכונת הדר גנים חגגה את כניסתה להיכל בית הכנסת החדש והמפואר שיקרא מעתה "זכור לאברהם". את הטקס והתפילות כיבדו בנוכחותם בני משפחת פיצוטו אשר תרמו להשלמת הבניה של המרכז הרוחני הגדול עבור הנצחת בנם אברהם שנחטף ונרצח בברזיל לפני שנים

 (צילום: גלעד לאופר)
(צילום: גלעד לאופר)

צפו בתמונות נוספות:

תגובות
שימ/י לב! תגובתך תאושר אוטומטית ולא תעבור סינון של העורך. אנא קרא/י את התגובה שוב לפני השליחה! במידה ותגובה זו תימחק בגלל ביטויים לא הולמים והכפשות, תחסמ/י אוטומטית ע"י המערכת ולא תוכל/י יותר להגיב במנגנון זה.
דניאל | 23/04/20126
יש להם בן שלומד בארץ בישיבת מאורות התורה ממש צדיק
▾ דווח על תגובה זו  0 
אלי | 23/04/20125
לפני כשנה וחצי הם תרמו בית כנסת במדרך עוז אצל הרה'ג מנשה טיירי, בנין מפואר המיוחד במינו . בארוע מפואר ומרגש במיוחד. לקהילת התימנים .

(נשלח באמצעות כיכר השבת בסלולרי)
▾ דווח על תגובה זו  0 
אלעכסאנדער | 23/04/20124
▾ דווח על תגובה זו  0 
חבר של אברמו... | 23/04/20123
אמש השתתפתי באירוע מיוחד. מלא שמחה, ובכל זאת שזור בצער חבוי. בית הכנסת הסמוך לביתי עבר מהקרוון ששימש לו אכסניה במשך קרוב לעשור, למבנה-קבע חדש, יפה ומרווח. נקודת השיא בטקס חנוכת הבית הייתה העברת ספרי התורה מהקרוון לביתם החדש. האירוע כלל את כל הגינונים והקישוטים המלווים קבלת פני מלכים.

ראשונים, צעדו בסך שני טורי ילדים, אוחזים בזהירות לפידים בוערים בידיהם. אחריהם בא רכב מעוטר באורות רבים, נושא על גבו כתר מלכות מואר ומשמיע מוסיקה עליזה. מאחורי הרכב התקדמה חופה שמתחתיה ספרי התורה (אשר לה כולנו נשואים), וסביבה ריקדו גברים ונשאו קולם בשיר.

בנקודה מרכזית מתחת לחופה עמד התורם שאִפשר לבניין להפוך מחלום למציאות. אדולפו שלמה פיקיוטו החזיק באחד מספרי התורה, פניו קורנות מאושר. פיקיוטו - גבר שברירי בשנות השבעים לחייו – שידר אצילות אריסטוקרטית, אבל מה שגרם לי לנעוץ מבטים במיליונר הברזילאי היה סיפור חייו, לא מראהו החיצוני.

הוא נולד בברזיל למשפחה סורית עשירה ורבת השפעה, עסקי הנדל"ן שלו הצליחו במיוחד, ועסקיו פרושים ברחבי העולם. משפחתו הפרטית כללה אישה אהובה וארבעה ילדים; משפחתו המורחבת הייתה חמימה ובעלת קשרים הדוקים, ובני המשפחה פנו אליו לעתים קרובות כדי לקבל עצה. היה לו מעמד של יוקרה בקהילה היהודית שבסאו-פאולו. ואז, לפני עשר שנים, התהפך עליו עולמו.

אברמו (אברהם), בנו היחיד, הגיע הביתה לחופשה מלימודיו בבוסטון. שבוע אחרי סוכות, כשיצא מבית הכנסת של סאו-פאולו, נחטף הבחור על ידי בריונים. הם תבעו כופר נפש שערורייתי תמורת שחרורו, ופיקיוטו שילם אותו במלואו; אבל החוטפים בכל זאת רצחו את בנו, וגופתו הנטושה נמצאה רק יומיים אחר כך באזור מרוחק. אברמו ז"ל היה בן 22.

המשפחה השבורה טסה לישראל לקבור את בנה. הרב בקשי דורון, הרב הראשי לשעבר, התבקש לערוך את טקס הלוויה. המשפחה ישבה שבעה במלון, ובתום השבעה, טסו ידידים ובני משפחה בחזרה לברזיל – כולם חוץ מפיקיוטו. הוא לא יכול לעזוב את המקום שבו קבר זה עתה את בנו, את חלומותיו ואת תקוותיו. הוא החליט להישאר בארץ עד לתום השלושים.

במשך הימים הקשים האלה, הוא ביקר את הרב בקשי דורון, אשר ניחם ועודד אותו. ואז הם העלו רעיון שיאפשר לפיקיוטו להנציח את זכר בנו: בניית 22 בתי כנסת – אחד כנגד כל שנה בחייו הקצרים של אברמו.

פיקיוטו החל מייד במימוש התוכנית והפך למושיעם של בתי כנסת. הוא העדיף קהילות מתמודדות בשכונות חדשות, אשר כבר התחילו להעמיד מבנה, ונאלצו להפסיק כששקעו בביצת החובות. הוא בנה בתי כנסת בכל רחבי הארץ וכן שניים בארה"ב. הוא כמעט השלים את מטרתו: בית הכנסת שלנו בביתר הוא בית הכנסת ה-20 שסייע לבנות.

כך עמדתי ביום קיץ עצל, וצפיתי בשמחה האדירה הזאת. יחד עם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שלעולם לא יהיה.

פיקיוטו עמד תחת החופה, מאמץ את ספר התורה אל לבו; ובעיני רוחי חשבתי על חופה אחרת – זאת שלעולם לא תעמוד.

במרכז הריקודים הליליים, הרימו הגברים את פיקיוטו על כיסא, והשירה הדהדה בקול מול המיליונר הקורן מאושר; חזיון נוסף עלה בדמיוני – זה של חתן צעיר מורם גבוה על כיסא ומחייך אל כלתו הקורנת.

פיקיוטו זכה בכיבוד של קביעת המזוזה בכניסה המפוארת של בית הכנסת. קולו רעד מעט כשבירך - האם הוא חשב על הבית שלעולם לא ייבנה?

פתאום, קפצו ועלו בי זיכרונות בלתי קרואים משעה מוקדמת באותו יום. הייתה לי אכזבה הבוקר. היא הגיעה בעקבות כמה משברים נוספים, והייתה כל כך בלתי צפויה, שלא נמצאו בארסנל שלי כלים כדי להתמודד עמה.

אני מתביישת מכדי להודות באילו מילים בדיוק השתמשתי - אבל אמרתי לבעלי משהו שנועד לבטא את תחושת הנטישה שלי. אלוקים נראה רחוק כל כך. היה לי קשה מאוד לעבור את היום הזה.

אבל אף אחת מהצרות שלי לא התקרבה אפילו ליגון הנוראי של איבוד ילד. האכזבה שלי החווירה ללא-כלום כשהעמידו אותה מול ייאושו של אדם שמגלה שלעולם לא יראה שוב את בנו היחיד.

ותראו איך שהוא הגיב. לעולם לא אוכל לדעת מה עבר בלבו ובראשו בימים הראשונים לאחר הרצח, אבל אני יודעת שבתוך חודש הוא לקח את הכאב שלו ותיעל אותו להאדרת שם שמים. במקום לשקוע בייאוש, לחוש מנוכר לבוראו, הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו והונו לבניית בתי כנסת שבהם יהללו וישבחו את האלוקים. איך? היכן הוא מצא את האומץ והאמונה לעשות את זה?

החושך החל להתעבות כשנכנסה התהלוכה לבית הכנסת המואר באור יקרות. עליתי במדרגות לעזרת הנשים והבטתי למטה אל ההיכל הגדול שמתחתיי. ארון קודש עוצר נשימה בלט באולם, ועליו, באותיות זהב מעוטרות, נכתב פסוק מתהלים: "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי."

זה היה הסוד שלו.

כל בית כנסת, כל מקום בו אנשים פונים לאלוקים בתפילה ולומדים בו את תורתו, הוא מיקרוקוסמוס של המקדש

זה מקור העוצמה שיכול להיות לכל אחד מאיתנו. ביחזקאל (יא, טז), אומר ה' לנביא על עמו: "כי הרחקתים בגויים, וכי הפיצותים בארצות; וַאֶהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם." הגמרא (מגילה כט ע"א) מסבירה שפסוק זה מתייחס לבתי התפילה ולימוד התורה.

ביום התשיעי באב, לפני כמעט 2,000 שנה, הוחרב בית מקדשנו, והקשר המוחשי והקרוב שלנו עם בוראנו נגדע. תמה יכולתנו לחוש בבירור בקרבתו; חרב המבנה הגשמי היחיד שבו יכולנו למצוא נחמה, מחילה וחיבור.

אבל המתנות האלה לא נעלמו לחלוטין מהעולם. כל בית כנסת, כל מקום שבו אנשים פונים לאלוקים בתפילה ולומדים בו את תורתו, הוא מיקרוקוסמוס של המקדש שפעם היה לנו. שם עדיין שורה השכינה.

אם ננצל את המתנה הזאת או לא – זה כבר תלוי בנו.

וכשאנחנו עושים זאת, זה מקרב אותנו למימוש ההבטחה שמובאת בפסוק הבא ביחזקאל (יא, יז): "וקבצתי אתכם מן העמים, ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצותם בהם, ונתתי לכם את אדמת ישראל."

(מאמר זה הופיעה במקור ב The Front Page)
▾ דווח על תגובה זו  0 
ע | 23/04/20122
בית הנסת אחד לכל שנת חיים של הבן , שנרצח ע"י שודדים בגיל 22 !

יהי זכרו ברוך !
▾ דווח על תגובה זו  0 
יהודה לוי | 23/04/20121
▾ דווח על תגובה זו  0 
רוצה שהתגובות שלך יעלו אוטומטית? הירשם כעת ל"כיכר השבת"