ערב חג הפורים, הרגשתי שזהו הזמן לשתף אתכם במעשה שהיה בטרמפ שלקחתי לפני שנים.
ובכן, בשעת לילה מיותרת, ביציאה מירושלים בואכה מישור אדומים, צפיתי בבחור שהיה נראה מותש, עייף וייגע. אחד כזה שממית עצמו באוהלה של החברה להגנת הטבע.
ראיתי אותו נטוש בטרמפיאדה, מסתמן כי פלג מנחה שלם עמדו שם הוא וחבריו וציפו לגאולה הקרובה לבוא.
כדי לזרז את הגאולה, הרימו את ידיו למרום, כמשה רבנו בשעתו וצפו למרחוק לראות האם יצאה מכונית מירושלים. בכל פעם שהניחו לידיו לרדת, חלפו להן המכוניות לבלתי עצור.
כשראוהו שנרדם, הקישו בפניו באצבע צרידה, העירוהו והתעורר, פיהק והתעטש וצפה איך שחלפה לה מכונית אחת, והם היו עונים אחריו ביראה, אחת ואחת.
והיה ממשיך כל אותו הלילה על זה הדרך, בקול רם ונישא, ואומר, מכונית אחת, והם עונים, אחת ואחת. אחת ושתיים, אחת שתיים שלוש וארבע לפנות בוקר.
כשעלה השחר, באו חבריו ואמרו לו: חברנו הלא לימדתנו, שאם עד הזריחה לא באה המרכבה, נפנה ונלך אנחנו לביתנו ואתה לאוהלך.
אמר להם: שונה אני מכם, שכן איסטניס אני, ורגיל אני לנסוע רק בטרמפים. אמרו לו: חיזקתנו חברנו, חיזקתנו, ואין טרמפך כטרמפנו, לך לך לנפשך ולבית אביך.
כששוחחנו על דא ועל הא, התרשמתי כי בחורים יראי שמיים אלו, שזכו ועלו לרכבי, בני עלייה אלה, למדו תורה שבכתב בעל פה, בישיבת "כיף חיים" בנשיאות הגרשב"ק ר´ גיל סבבה שליט"א, בנש"ק של האדמו"ר מפורצלן, נכדו של הגאב"ד מאלט ליבנייץ, מלפנים עיר הקודש גוגל מוגל, ונינו של הקרטופלער, בן אחר בן של הקוגל רוב, אב"ד פליסה והגלילות.
גם שמעו של ראש הישיבה יצא רחוק, כמזרח למערב, תמיד היה בשמחה, ויש שהיו קוראים לו בעל "האורות שמחה" כי תמיד היה ראש הישיבה, באורות גבוהים.
המסכת שלמדו הייתה מסכת חגיגה. בישיבה היו ל"ו תלמידי חכמים, כל מה שהם ידעו, זה את מה שראש הישיבה שכח, וכל מה שהם למדו, זה מה שהמשגיח הישיש רצה שלא ידעו.
כל כך היו מונחים הם בלימוד עד שלא הבחינו בין דור ראשון לדור שלישי, בין אם זה אם-פי שלוש לאם שש עשרה, ובין תכלת לחולצה לבנה, היו מפרקים סוגיות עם שיניים טוחנות, דק דק ולא נודע כי באו אל קירבם.
היו אוכלים רק לצורך נפשם ולהשביע את רעבונם, וכשהיו נותנים עיניהם בעוף מיד היה נהפך לגל של עצמות, ולא היו יוצאים מפתח חדר האוכל ד´ אמות, כל עוד לא ראו שלושה כוכבים, ומה היו עושים בארוחת צהרים שעה שאין כוכבים ברקיע, היו מחכים עד שיהיו.
מנוחת הצהרים לא הופרעה מעולם על ידם ולא על ידי אחרים. בשעת השינה היו בני המעיים מערבלים את המזון הדל שאכלו לשובע נפשם.
תמיד ארוחת הבוקר שלהם הייתה בשרית, כי לעת הזאת תמיד הגיעו לחדר האוכל, עם פנים מדושנות משינה וחרושות קמטים, גבם קיבל צורה של מזרון.
לימים הגיעו אל פירקם והתחילו לדבר בהם נכבדות. הוצעו להם הצעות מכובדות שכללו מכונית, סידור מלא נוסח אשכנז, וחמישה חומשי דירה.
פגישה ועוד פגישה. בראשונה דיברו על הצד שלו, בשנייה דיברו על הצד שלה, וחיכו לצד השלישי שיכריע ביניהם. ברביעית סגרו ואז נפתחו הארנקים.
כל הורה ניסה לומר שהוא מורה ומשכורתו דלה, ושבנו יהלום ותכשיט ממש. השדכן לחץ ימינה, ניער להורי הכלה את הכיסים, משל היה האבא בקבוק קטשופ לחיץ, ובשעטו"מ נסגר. נקבע תאריך לחתונה באולמי הוד והדר, ואותי הנהג לא שכחו להזמין.
בתום החתונה לקחתי איתי כמה בחורי ישיבה, מזיעים עייפים ויגעים, וגם הם סיפרו לי כל הדרך מירושלים לבני ברק את כל קורות חייהם, וזה היה מאד דומה, כך שאין צורך שאכתוב זאת שוב.
הכותב הוא סמנכ"ל שיווק ברשת ´קו עיתונות´, הטור מתפרסם במגזין ´ביזנס´ של הרשת. לתגובות: avib@kav-itonut.co.il