הפגישה הזו התרחשה על אם הדרך, על יד הבאר.
הוא פגש אותם באמצע היום, עומדים שם עם עדריהם.
המראה עורר את תמיהתו, מה הם עושים כאן באמצע היום?
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ (בראשית כט, ב ואילך).
יעקב רואה את עדרי הצאן הרובצים, והוא תמה, מדוע הרועים מסיימים את עבודתם עם הצאן בעיצומו של יום.
את הביקורת הוא לא שומר לעצמו, הוא מפנה אותה כלפיהם:
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.
ומפרש רש"י: לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה.
מיד נשוב לתשובתם של הרועים, אלא שכבר בתחילת הדו – שיח הזה, אתה עומד ותמה, מה איכפת לו ליעקב ממעשיהם של הרועים בארם? האם הם מינו אותו לשופט עליהם? האם הוא מנהל העבודה שלהם?
הוא בסך בכל הלך זר, שנס מפני חמס אחיו, ובא למצוא "שידוך" שם במקום.
מה פשרה של הביקורת הזו עם הגעתו למקום?!
הדבר המפליא עוד יותר, היא תגובתם של הרועים.
בִּמְקוֹם לומר ליעקב: כלך לך לעסקיך, ותן לנו לנהל את ענייני הצאן כראות עינינו, הם משתפים איתו פעולה ומשיבים לו:
וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.
הם מסבירים לו שהם אכן עדיין לא סיימו את עבודתם, אלא שהם מחכים עד שכל הרועים ייאספו לצורך השקיית הצאן - מכיון שהאבן כבדה מאוד וע"מ "לגלול" אותה מוכרחים "לשתף" כוחות.
מדוע הסכימו הרועים לקבל ממנו את הביקורת, ואף להשיב לו ולהסביר את מעשיהם? האם הם הרגישו מחויבים ליעקב? כנראה שלא.
ובכל אופן הם התייחסו אליו - בדרך ארץ, וכאמור, אף השיבו לדבריו, מדוע?
כמדומה, שבין השורות הללו חבויה אמת גדולה, אמת שנוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו, ליחסי האנוש שלנו, ולדרך בה אנו צריכים להתייחס לזולת.
מיד נשוב לפרשתינו, אלא שלפני כן נפנה את עיונינו, לסיפור מפורסם, עתיק מאוד, שרבים מאיתנו מכירים מהזמירות של מוצאי שבת.
"יעצת בדעת ובחכמה" – האומנם?
וזה דבר המעשה – (כפי שהוא מובא בזמירות למוצ"ש):
אִישׁ חָסִיד הָיָה, בְּלִי מָזון וּמִחְיָה.
אבל, הוא לא היה עני רגיל, העניות שלו הגיע עד כדי כך ש:
בְּבֵיתו עוסֵק מִלֵּבושׁ, וְאֵין בֶּגֶד לִלְבּושׁ.
הוא היה עוסק בתורה בביתו לבדו, ולא בבית המדרש, מכיוון שאפילו בגד ראוי לצאת בו לרחובה של עיר לא היה לו.
הוא זכה לאשה חשובה, ולחמשה בנים - גּונֵן בַּחֲשׁוּבָה אִשָּׁה, וְגַם בְּבָנִים חֲמִשָּׁה.
אשתו הבינה שהמצב הזה לא יכול להימשך, ואז היא מציעה לו את ההצעה הבאה:
דִבְּרָה לו הָאִשָּׁה, יותֵר אֵין לְהִתְיָאֲשָׁה. הֲמִבְּלִי לֶחֶם לֶאֱכול, בְּעֵרוֹם וּבְחוסֶר כּל. וְתורָה מָצָאתָ כִּי יָגַעְתָּ, מַה נּאכַל מֵעַתָּה. זָהִיר כְּבַר נָשׁוּק, הֲלא תֵצֵא לַשּׁוּק. חַנּוּן וְרַחוּם בִּמְרומָיו, אוּלַי יִגְמְלֵנוּ בְּרַחֲמָיו. טוֹב לְקוָיו מַחֲסֶה, רְצון יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה.
האשה מציעה לבעלה לצאת לשוק,לנסות את מזלו, ולקוות ולצפות שה' יהיה בעזרו.
מה דעתכם על ההצעה הזו? הלא אנו קראנו כבר שאפילו לבית המדרש הצדיק הזה לא מסוגל ללכת – מכיון שאין לו בגד ראוי ללבישה, וכעת אשתו מציעה לו לצאת לשוק ולנסות את מזלו?!
גם אם הוא מאוד ירצה לשמוע לעצתה, עדיין טכנית הוא לא מסוגל לבצע אותה, אין לו איך, אין לו בְּמַה לצאת!
האם ה"אשה החשובה" הזו לא הייתה מודעת למצב הביגוד של בעלה? האם היא חלילה התכוונה לזרות לו מלח על הפצעים? האם אין כאן לעג לרש?
ולמרות זאת, שימו לב כיצד בעלה מגיב:
יָעַצְתְּ בְּדַעַת וּבְחָכְמָה.
"את אומרת טוב, איזו אשה חכמה את! איך לא חשבתי על זה עד היום"?!.
ואתה עומד ומשתומם, האם אכן מדובר ב"עצה חכמה"? היא הלא מתעלמת מהמציאות!
מה גם שבעלה עצמו היה מודע לבעייתיות שבעצתה, תוך כדי דיבור הוא מוסיף לה את המשפט הבא:
עֲצָתֵךְ בְּלִי לְהַסְכִּימָה, כְּצֵאתִי לְבשֶׁת וְלִכְלִמָּה, מִבְּלִי כְסוּת וְשַׂלְמָה, לְאֵין בְּיָדִי לְפוֹרְטָה,
אֲפִילו שָׁוֶה פְרוּטָה.
"אני עני מרוד, אין לי אפילו שוה פרוטה, אני אהיה "לבושת ולכלמה" לעיני כל, בלי כסות ושלמה" – מסביר לה בעלה.
נוּ, אז איך לפני רגע אמרת לאשתך ש"יעצת בדעת ובחכמה"? הלא אתה מודע היטב למצב!
כיצד הוא אומר "יעצת בדעת ובחכמה", ובד בבד - "עצתך בלי להסכימה"?
כמדומה שגם בין השורות של הסיפור הזה מקופל מסר עמוק ביחסי אנוש בכלל, ובשלום בית בפרט.
הבה נתבונן:
האם אנשים מפחדים מביקורת?
מקובל לחשוב שאנשים לא אוהבים לשמוע ביקורת, נדמה לנו שכל אדם חושב שהוא ה"טוב ביותר", ושמעשיו רצויים ונכונים.
המעניין הוא שלמרבה הפלא אנו רואים שאנשים דווקא כן רוצים להשתפר ולהתייעל, בכל תחום.
ולצורך כך אף יש מהם שישלמו סכומים לא מבוטלים ליועצים למיניהם, מאמנים אישיים וכדו', כשהמטרה העיקרית היא להביא לשינוי המיוחל אותו הם רוצים לעשות בחייהם.
הם באים בדרך כלל מיוזמתם - כשהם מרגישים ש"זה לא זה", ומבקשים עזרה ע"מ להתקדם ולהשתפר.
משמע, אנשים כן רוצים להשתנות, להתייעל ולהשתפר!
אז מדוע אם כן כשאנו באים ומעירים הערה, ולו הקלה ביותר, אנו נתקלים לעתים רבות בחומה אטומה של קשיחות וחוסר קבלה?
התשובה היא פשוטה:
כל אחד רוצה להתקדם ולהשתפר.
אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא "לא בסדר".
כשאנו באים ומטיחים ביקורת בזולת – גם אם היא נכונה לחלוטין – הזולת חש מושפל, אנו נגדו – כביכול, יש בו משהו לא תקין, וממילא נאטמות האוזניים.
כשהזולת יחוש שאנו - בראש ובראשונה - אוהבים אותו וחפצים באמת בטובתו, ומהמקום הזה נובעת הביקורת ממילא תהיה אזנו כרויה וליבו פתוח.
הוא הרי רוצה להתקדם, לא כן?
במלים אחרות: בעת הבעת ביקורת אנו צריכים להציב את עצמינו לצידו, ולא נגדו.
הגישה החיובית
הנה, הביטו ב"איש החסיד", הוא ידע היטב שאשתו דואגת לו ולמשפחה באמת, הוא ידע שהצעתה לא באה ממקום קנטרני אלא מאכפתיות ודאגה כנה ואמיתית, או אז דבר ראשון הוא מגיב: "יעצת בדעת ובחכמה".
הוא מגיב בהבנה ובכבוד, לא בזעם.
זה הפתיח והבסיס של כל הדיון שיבוא.
וכשזהו הבסיס, הוא "מתיר" לעצמו להעמיד אותה על טעותה, ולהסביר לה שעצתה לא ישימה מבחינה טכנית, כאמור.
היא שומעת את דבריו בכובד ראש, והיא לא נפגעת, אדרבה היא מתמלאת רוח עיזוז וגבורה לעזור לבעלה, וכפי שמתואר בסיפור:
מִהֲרָה וְשָׁאֲלָה מִשְּׁכֵנִים, מַלְבּוּשִׁים נָאִים מְתֻקָּנִים.
מניין היו לה את כוחות הנפש הללו? כיצד היא לא התייאשה ממצבם?
פשוט מאוד.
היא שומעת שבעלה לא מזלזל בה ובעצותיה, אדרבה הוא מתייחס אליה בכבוד.
היא מבינה שגם לו איכפת מהמצב אליו הם נקלעו, אלא שידיו כבולות.
או אז היא ניגשת לפעולה, היא – כאמור – שואלת מהשכנים "מלבושים נאים ומתוקנים", ע"מ שבעלה יוכל לצאת לשוק.
בזכות תושייתה זו, והתפילה אותה היא נשאה יחד עם בעלה והמשפחה [כמתואר בסיפור], יוצא בעלה לשוק וזוכה ל"גילוי אליהו" עד לסוף המופלא והידוע של בניית הארמון ע"י אליהו, [עיין בזמירות למוצ"ש שם מופיע הסיפור כולו].
תארו לעצמכם, אילו היה הבעל מגיב בזעם: "מה, את לא רואה באיזה מצב אני נמצא?, את מלגלגת עלי?!, תצאי את לשוק, מה את רוצה ממני"?
או אז הם לא היו רק אביונים בממון, אלא גם אביונים בשלווה ובשלום בית.
האשה הייתה נפגעת, היא כנראה גם לא הייתה נרתמת לעזרה, הבעל לא היה זוכה לגילוי אליהו ולרווחה הכלכלית שהוא זכה בעקבות המפגש הזה, כל הסיפור היה נראה אחרת.
ובכלל, היינו מפסידים שיר מדהים במוצאי שבת....
אבל, כאמור ה"איש חסיד" היה לא רק צדיק ולמדן, אלא גם בעל מידות ובעל הבנה לנפש הזולת.
הוא מלמד אותנו שבראש ובראשונה עלינו לנקוט בגישה החיובית. הגישה האוהבת.
גישה של "יעצת בדעת ובחכמה".
כשפותחים ומנהלים דו שיח שזהו הבסיס שלו, אפשר גם לבקר [בעדינות, כמובן] את ההצעה והרעיון.
הבסיס האיתן הזה של "יעצת בדעת ובחכמה" מעניק גוון אחר לכל הדיון.
כך, לא מדובר בוויכוח של שני אנשים שחיים זה לצד זה, אלא בליבון אמיתי של המצב כששניהם חיים זה עם זה.
כללים רבים נאמרו בנושא אמירת ביקורת, למשל: לבקר את המעשה ולא את העושה, לדבר על עובדות ולא על תכונות, לא להכליל, ועוד ועוד, אך כמדומה שכלל הזהב הוא הכלל עליו למדנו זה עתה:
אל תבקר ממקום נגדי, תבקר ממקום אוהב ומכבד.
ולפני תחילת הדיון, תחדד את הבסיס הזה בצורה ברורה.
כשפותחים ב"אַחַי"
האבא שלנו, יעקב, בא לארץ זרה, הוא פוגש שם את הרועים, שימו לב היטב מהי המילה הראשונה בה הוא פותח את השיחה שלו איתם:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם.
אַ חַ י.
זה הפתיח, זה הבסיס.
ומכאן סלולה הדרך, גם לשאול שאלות, גם להעביר ביקורת, וגם לקבל תשובה מכובדת ועניינית.
השאלות של יעקב נשאלו ממקום אוהב ואיכפתי, ולא ממקום של העברת ביקורת סתמית, הרועים הבחינו והרגישו היטב מניין נובעת הביקורת של יעקב, באוזניהם הם שמעו:
אַ חַ י.
הוא אשר אמרנו, כשפותחים ב-אחי, מדובר בשיח של אחים ולא בשיח של יריבים.
אחים יודעים גם להעיר אחד לשני, אלא שהאחווה נותנת גוון אחר לחלוטין לדברים הנאמרים.
גוון אוהב, מלטף, איכפתי.
השיח מניב הבנה ותוצאות ולא מחדד את הפערים.
הנה, הרועים שהגיבו עניינית, זכו ויעקב סייע בידם, כך הלא מתאר המקרא את מעשיו של יעקב עם בואה של רחל:
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר.
יעקב לבדו גולל את האבן מעל פי הבאר, הם זוכים למים, והוא זוכה לשיתוף פעולה שלהם בעניינו של לבן ומשפחתו.
תוצאה של מילה אחת, משמעותית מאוד: - אַחַי.
"אחי" זה הכי הכי, "אחי" משמע – אני איתך, לא נגדך.
כמובן, שדבריו של יעקב – אחי, וכן דבריו של אותו "איש חסיד" לא היו מן השפה ולחוץ.
לא מדובר בתרגילים דיפלומטיים.
לבני האדם חיישנים עדינים מאוד, שקרים והעמדות פנים לא עוברים אל לב הזולת.
רק הקרנה אמיתית של אהבה לזולת – מניבה תוצאות ושיח פורה.
ולב מרגיש לב, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.
תאיר ותעיר!
שבת שלום!